אירופה מאוהבת

לפני כמה שבועות הגיע ברט, אמריקאי שגר בספרד כבר כמה שנים טובות (ונשוי לספרדיה), לעבודה כשמבט של שליחות בעיניו: "היום סיימתי למלא את הטפסים כדי שאוכל להצביע". וואו, אמרתי, זה די יוצא דופן עבור אמריקאי להתאמץ כל כך כדי להצביע בבחירות. למה זה כל כך חשוב לך? "כיוון שהעולם הולך בכיוון מסוכן", אמר לי ללא שמץ של אירוניה. תנחשו לבד למי הוא יצביע. למעשה, תנחשו לבד למי רוב מוחץ של האירופים היה מצביע. לו ניתנה להם זכות הבחירה, היו משתרכים תורי ענק מול הקונסוליות האמריקאיות בכל הערים האירופיות המרכזיות.

על הסלידה, האיבה, השנאה היוקדת שרוחשת היבשת הישנה לג'ורג' בוש נשפכו כבר מספיק מלים, כולל בטור זה. ובכל זאת, בכל פעם שאתה פוגש בה היא מפתיעה אותך בעוצמתה. מדובר בשנאה על בסיס אישי, שחרגה מזמן מטווח הרציונליות, ומקיפה טכנאי חשמל ופרופסורים באוניברסיטה כאחד. בוש עבור האירופים הוא מה שהיה סדאם חוסיין עבור ממשל בוש – רק נסלק אותו וכל בעיות העולם ייעלמו כהרף עין. על פי סקר שפורסם כאן, יותר מ-70 אחוזים מהספרדים היו רוצים לראות את בוש ממלא טופס טיולים לאחר ה-2 בנובמבר. רק 18 אחוזים תומכים בו, ואני עדיין מחפש את ה-18 אחוזים האלו. ברצלונה אמנם נוטה שמאלה ביחס לספרד, ומלאה בדרום אמריקאים שמעולם לא נטו חיבה לממשל האמריקאי ולמדיניות החוץ שלו, ובכל זאת – אני אישית מכיר רק אדם אחד שאומר בגלוי שהוא תומך בבוש, וגם הוא בריטי. לא יודע, אולי האחרים מפחדים מנידוי חברתי.

וקרי. מי? קרי! ובכן, לסנאטור ג'ון קרי יש יתרון אחד עצום שמקנה לו את תואר חביב הקהל באירופה – הוא לא בוש! בכך קנה את עולמו, השאר לא ממש מעניין, גם אם יתגלה שהוא סוכן רדום של הק.ג.ב או שאינו יכול למצוא את אירופה על המפה. למען האמת, גם אם בראש המפלגה הדמוקרטית היו עומדים בארט סימפסון, גארפילד, קערת החלב של גארפילד או גופתו החנוטה של הו צ'י מין – כולם היו זוכים באהדה אוטומטית באירופה, בשל אותה תכונה נפלאה שטמונה בהם – הם לא בוש!

ההתעניינות האירופאית בבחירות באמריקה היא חסרת תקדים, והדבר בא לידי ביטוי בשני תחומים. הראשון הוא התקשורת. העימותים בין בוש וקרי, לדוגמא, כיכבו בספרד בכותרות הראשיות ובמהדורות הטלוויזיה. הבחירות הן הנושא היחיד שהצליח, באופן קבוע ולא חד פעמי, להדיח את המלחמה בעיראק (שהדיווח עליה גם הוא, למעשה, מערכה ארוכה נגד ממשל בוש) מהבכורה בעמודי החוץ, שהם אגב גם העמודים הראשונים ברוב העיתונים. הדיווח מתפרס על 4-5 עמודים יומיים, ולמעט כרוניקה אקטואלית נותנים כלי התקשורת הרחבות שמפליאות לפעמים בירידה לפרטים – מפרופיל של נשות המועמדים, דרך טורי צבע על שיחות-בחירות בפאבים בפנסילבניה, בואכה תיאור של השינויים הדמוגרפים במדינות ארה"ב ואיך הם משפיעים על כמות האלקטורים, ועד הסבר מפורט על שיטות ההצבעה השונות. ממש שירות לבוחר. תחי האשליה. אפשר כמעט לראות את עורכי העיתונים עוצמים עיניים בעת עריכת הכתבה וממלמלים לעצמם: "אח, לו רק היינו בוחרים".

לצד אלה ישנם גם טורי הפרשנות והדיעה. דיעה אחידה יש לציין. באמת שחיפשתי, ולא מצאתי ולו מאמר אחד התומך במועמדותו של בוש, אפילו לא בגדר תרגיל התרסה כנגד הקונצנזוס הציבורי, פרט ליומון ABC המזוהה פוליטית עם הימין. מגדיל לעשות "אל פאיס", הפופולרי שבעיתוני ספרד, שמתרגם מאמרים נגד בוש גם ללא קשר למדיניות החוץ, כמו למשל "בוש – ארבע שנים של כישלון כלכלי", או מאמר של הסופר הפורטוגלי, ז'וזה סאראמגו, תחת הכותרת "גורג' וו. בוש, או - גילו של השקר".

התחום השני הוא כמובן הרחוב. זה לא שהבחירות הן נושא השיחה הראשון בכל מפגש חברתי, אחרי הכל מדובר באירופה, ושיחות פוליטיות אינן עניין שכיח פה כמו בארץ, וכך היה אפילו בתקופת הבחירות בספרד עצמה (כולל הפיגועים במדריד) אבל יותר מאדם אחד כבר אמר לי שנשאר ער בלילה כדי לצפות בעימות בוש-קרי. בנוסף עולה הנושא לדיון בדרכים עקיפות, למשל דרך דיון בסרט "פרנהייט 9/11" של מייקל מור, שלאגר קיץ היסטרי כאן, שמצוטט בכל הזדמנות וזוכה כמעט ליחס של מסמך היסטורי מדויק. כשאתה מציין כי גם לסרט, ממש כמו לבוש, כדאי להתייחס בביקורתיות מסוימת, אתה נענה כי "אפילו אם 50 אחוז ממה שמצוין שם נכון – זה מספיק".

עיניים רבות באירופה נשואות ל-2 בנובמבר. מעניין יהיה לראות את התגובה לתוצאות הבחירות, יהיו אשר יהיו. "ההתעניינות הציבורית הגדולה בבחירות בארה"ב היא הוכחה לקיומה של הגלובליזציה", נאמר כאן בטור פרשנות לא מזמן. "כיוון שרבים באירופה, כמו בכל העולם, מבינים שתוצאות הבחירות באמריקה ישפיעו באופן משמעותי גם על חייהם שלהם". הכותב מצליח לבטא היטב גם את התסכול האירופי: "יחד עם זאת, באירופה צריכים לדעת שמי שהולך לקלפי הם אזרחי ארה"ב, והצבעתם מושפעת מעט מאוד מדעתם של מי שאינם אמריקאים".