נשיא אחד ביום - וורן הארדינג

הוא הגיע מוקדם מידי לבית הלבן (אם בכלל), סבל מכל רגע כמעט והוציא את ימיו לאחר שנתיים וחצי בתפקיד. וורן גמליאל הארדינג, נשיאה ה-29 של ארצות הברית, נולד באוהיו לווטרינר, שהיה שקוע תמיד בחובות והיה נער חסר בטחון. בהגיעו לגיל 16, החל לעבוד כמורה, כפועל רכבת וכסוכן ביטוח. כשצבר מספיק כסף, מימש את חלומו ורכש עיתון קטן ופושט-רגל באוהיו, "המריון סטאר", אותו הפך בתוך מספר שנים לאחד המצליחים במדינה. ב-1891 נישא לפלורנס דה-וולף, גרושה עם ילד, בת למשפחה עשירה ומבוגרת ממנו ב-5 שנים, שהפכה גם לשותפתו העסקית ובהמשך, לתומכת הגדולה ביותר שלו. אך לצד השותפות העסקית (ובהמשך פוליטית), חיו השניים נישואים אומללים ביותר. הוא כינה אותה "הדוכסית" בזלזול, בשל גינוניה והיה בורח ממנה כל אימת שהוא יכול.

במסגרת עבודתו כמוציא לאור ועורך, ובשאיפתו להתרחק כמה שיותר מפלורנס, הארדינג היה נוסע רבות לכל רחבי המדינה, וגם נופש בבית הבראה תכופות. בנסיעות אלה נולד אצלו הניצוץ הפוליטי. הארדינג אהב לדבר מול קהל, והוא התגלה כנואם מחונן. הוא נכנס לפעילות במפלגה הרפובליקאית וזכה לגיבוי מיידי, מאחר וגם היה נאמן לאופרטורים הבכירים בה, וגם לאור מעמדו כמו"ל וכפעיל בקרנות צדקה שונות. הוא נבחר לסנאט המקומי באוהיו ולאחר מכן לסגן-מושל המדינה. היכולת שלו לרצות אנשים ולהתאים את המילים הנכונות לקהל הנכון, בתוספת קמצוץ קל של מראהו הנאה והמרשים, הביאו אותו לסנאט, שם שירת קדנציה אחת (6 שנים), הארדינג לא התבלט כלל בסנאט, אך נחשב לאחר העסקנים רפובליקאים הבולטים בחוגי השלטון.

בוועידה הרפובליקאית של 1920, שנערכה בשיקגו, שרר חום אימים שהפך את הנציגים לעצבניים. הארדינג נכנס למירוץ לאחר 3 מועמדים מובילים, ללא כוונה אמיתית להבחר, ובכלל ביוזמתו של תומך מאוהיו, שאמר פשוט כי "הארדינג נראה כמו נשיא". אך מסתבר, שחום יכול להפוך עולמות, גם פוליטיים. שני המועמדים המובילים, המושל פרנק פרנק לודן והגנרל לאונרד ווד, קיבלו כל אחד את קולותיהם של 300 נציגים, ואיש מהם לא הסכים לסגת. אך כשמאות נציגים מיוזעים מחורפנים, שהתבשלו בטמפרטורה של 41 מעלות בצל, קיבלו הצעה כי ה"סוס השחור" הארדינג יהיה מועמד הפשרה. אותו הארדינג, שרק רצה להתחמם במגרש של הגדולים, כתב 6 חודשים לפני כן ביומנו: "הדבר היחיד שאני חושש מפניו, הוא שאני באמת אבחר".

בלילה שלפני מינויו, הגיעו בכירי המפלגה ותחקרו את המועמד הטרי אם יש משהו בעברו שהם צריכים לדעת. הארדינג יכול היה לספר על מחלת הלב שלו, על אשפוזיו התכופים בסאניטריום, על המחסור בהשכלה פורמלית ואלי גם על הרומן בן 10 השנים שניהל באותה תקופה עם אשתו של חברו הקרוב (רומן, שיוביל בעתיד לסחיטה). אך הוא בחר פשוט בלהשיב – "לא". בבחירות 1920, התמודד הארדינג מול מועמד דמוקרטי, שכמוהו הגיע מאוהיו. לצד המושל ג'יימס קוקס, ניצב כמועמד לסגנות פרנקלין רוזוולט. הבחירות נערכו בצל כשלונו של הנשיא היוצא ווילסון להעביר את הצעת ההקמה וההצטרפות ל'חבר-הלאומים'. ווילסון קיווה שהבחירות יביאו את האישור, שהוא נכשל מלקבל בסנאט, אך המצע של הארדינג, שהתמקד ב"חזרה לנורמליות" ו-"אמריקה תחילה" (סלוגן שעוד ישוב בעתיד בקמפיינים נשיאותיים), ובביסוס העקרונות הרפובליקאים השמרניים, הביאו לנצחון סוחף. אגב, מועמד שלישי בשם יוג'ין דבס, מטעם המפלגה הסוציאליסטית, זכה לכמעט מיליון קולות, למרות שבכלל ישב בכלא באותה תקופה (בעוון התנגדותו למלחמת העולם הראשונה).

לאחר כניסתו לתפקיד, אמר הארדינג כי "רק עכשיו אני מבין איזה ג'וב לקחתי על עצמי. שאלוהים יעזור לי...". כדי לחפות על חסרונותיו הבולטים, הוא מינה קבינט של מוחות מבריקים. מינויים, בניגוד לעמדת בכירי המפלגה, יתברר כדבר הטוב ביותר שעשה בנשיאות, אך לצדם הוא גם מינה מספר מקורבים, שלאחר מכן יסבכו אותו בצרות צרורות. בשלב מסוים, היה נראה כי ממשלו של הארדינג מפליג בדרך הנכונה. הוא ראה את הנולד בכל הקשור לייצור המוני של מכוניות, ואישר תכנית להקמת כבישים מהירים ברחבי ארה"ב.

הארדינג גם הוריד מיסים לטובת עידוד הכלכלה, ושיפר את מבנה התקציב. אך הארדינג גם היה מושפע מהמילייה שלו, שכלל אנשים עשירים כהנרי פורד ותומס אדיסון. הוא צידד תמיד בבעלי עסקים, סירב לקדם את נושא שכר המינימום ותקף התאגדויות של עובדים. בשאר הנושאים, הוא פשוט היה משנה את דעתו שוב ושוב, מנסה לרצות את כולם ונכשל בכל פעם מחדש. בתקופת הארדינג, צומצמו לראשונה מימדי ההגירה, עם קביעת המכסות הראשונות (שהלכו והצטמצמו מאז).

לקראת שנתו השלישית, התרופפה בריאותו של הארדינג, וגם מצב רוחו. לעוזרו הבכיר הוא אמר, כי "אני לא מתאים לתפקיד הזה. לא הייתי צריך להיות פה". שערורייה ציבורית שבה חברו הקרוב והממונה מטעמו על ענייני יוצאי-צבא, צ'רלס פורבס, לקח שוחד עצום, פגעה בהארדינג, שלא היה נבון מספיק כדי להוקיע את ידידו שסרח. במקום זאת הוא שתק והתעלם. זמן קצר לאחר מכן, התאבד סגנו של פורבס, ולאחריו גם שר המשפטים דוהרטי, שהיה גם חברו הטוב של הארדינג ומנהל הקמפיין שלו. הסקנדלים המשיכו לצוץ בוושינגטון, ואילו הנשיא יצא למסע ארוך ברחבי היבשת, כשהוא מבקר לראשונה גם באלסקה. כשקרתה תקלה בספינתו, הוא סינן "הלוואי שנטבע כולנו". ומי אמר שמשאלות לא מתגשמות? זמן קצר לאחר מכן, בקליפורניה, קיבל הארדינג קלקול קיבה, ומספר ימים לאחר מכן קיבל התקף לב. גם בעת מותו, הארדינג היה נשיא פופולרי ביותר, כשרוב השחיתויות והשערוריות צצו רק לאחר מכן, כפטריות שלאחר המוות. כמי שהגיע די במקרה לבית הלבן, וכאדם שתמיד רצה לרצות וגם תמיד רצה להרגיש נאהב, ייזכר הארדינג כאחד הנשיאים הכושלים בהיסטוריה של ארה"ב.

טריוויה לשיחות סלון:

- הוא היה הנשיא הראשון שנאם ברדיו.
- הארדינג ניצל את מירב זמנו כדי לבלות עם חבריו בבית הלבן. שלוש פעמים בשבוע הוא היה עורך משחקי פוקר לתוך הלילה, ובהם (כמו גם בשאר הימים), היה מגיש אלכוהול בשפע (להזכירכם, תקופת היובש...).
- במהלך כהונתו, הוא תמך בשתי פילגשים כלכלית, ובנוסף היה לוקח חדר קבוע במלון ומביא אליו זונות (ככה, בין הפוקר לגולף).

ספיישל טריוויה לשיחות סלון: כושי בתפקיד הראשי?

אחת השמועות העיקשות בנוגע להארדינג, היא כי הוא נושא "דם שחור" בגופו. למרות שאין הוכחה לכך, היה זה סיפור נפוץ בעיירת הולדתו, שם היה ידע זה נחלת-הכלל. הארדינג בעצמו אף לא הכחיש זאת, ולא היה משוכנע כי אין זה נכון, ביודעו על סיפורים מהעבר המשפחתי שהביאו לחשד. כששאל אותו ידיד עיתונאי פעם בעניין, הוא השיב, "איך אני אמור לדעת, בהחלט יכול להיות שאחד מאבות-אבותיי קפץ מעל הגדר". חותנו של הארדינג סירב לדבר אתו בשל השמועות, ויריביו הפוליטיים היו מעלים אותן בכל מערכת בחירות. בזמן ריצתו לנשיאות, מיפה פרופסור מאוהיו אילן יוחסין (לא מבוסס) להארדינג, בו "הוכיח" כי הוא שחור-חלקית, כשהוא משוכנע כי מדובר במזימה של "כושים" להשתלט על השלטון. בכל מקרה, ומבלי רמזים גזעניים, הארדינג השתיין, שחקן הפוקר, חובב הזונות ובעל הממשל המושחת בהיסטוריה, בהחלט היה ה"פימפ-גנגסטה" הראשון בבית הלבן. יש כבוד.