אל תמוססו לנו את רצח רבין

מזג האוויר בראס א-שטן שבסיני של תחילת נובמבר 95' היה מושלם. החוף היה דל באנשים, הרוח מלטפת והארוחות מפנקות. רחוק מהאנדרלמוסיה הפוליטית ששטפה את הארץ, בין מצרי אוסלו א' ל-ב', בין הכבישים החסומים של "זו ארצנו" לראש הממשלה המסכן, שתלה את עתידו הפוליטי באיזה חשמלאי מאשקלון. את האמת, באותו זמן כבר לא היה מי יודע מה אכפת. בימים ההם, רק בן 17, הרגשתי כבר כשועל קרבות שבע, אחרי כמעט שנתיים של מכות בצמתים עם החבר'ה של נוער הליכוד, ידיים מלוכלכות מלורדים, שנגמרו על הבריסטול בדרך להפגנה הבאה, וגרון ניחר מצרחות "רבין עושה היסטוריה, הימין בהיסטריה", מול המגאפון שצורם לי באוזן עם "הוא שיכור, הוא שיכור, הוא שיכור". יאללה, נמאס, יסתדרו גם בלעדי.

4 בנובמבר 95', מוצאי שבת. במטוס חזרה מאילת, ישבתי לצד מתנחלת פטפטנית. וואלה, אם לא היא, לא הייתי זוכר שדווקא היום מפרגנים צ'יץ' וז'אן פרידמן את הפגנת השנה לראש הממשלה האומלל, שדרכו לדפי ההיסטוריה רצופה בכוונות טובות, אך גם בציבור שלם שמתכוון לעשות לו את המוות, עד הסוף המר. לא היה לי ספק שאגיע לשם. מיהרתי הביתה ולקחתי את האופניים לכיכר, מגיע אליה מצפון אבן גבירול. "Fuck", חשבתי לעצמי. הכיכר היתה מפוצצת, לא היה שום מצב לדחוס בה את עצמך בין ים הכוסיות עם הגשר על השיניים, ששרו מירי אלוני כאילו הן באודישן ללהקת הנח"ל. אז נעמדתי שם, ליד מדרגות העירייה, קרוב למחסומים. חבר שבא רטוב, ישר מהבריכה המטונפת וכולו מבסוט, התקרב אלי והתחלנו לדבר.

"ארץ טרופית יפה" ברמקולים, הכיכר מתרוקנת לאיטה, ומימיננו מאות אנשים שמתים לגנוב הצצה לרוק-סטאר שנולד מחדש באותו הערב. אתם יודעים, "יצחק, חייל בצבא השלום". זו המחשה רצינית לתרמית הדולבי, כשגם ממרחק 10 מטרים אתה לא שומע לא "פק-פק-פק", ולא "סרק-סרק-סרק". מה שכן, קצת צעקות כן שמענו, וגם כמה שוטרים שהחלו לזוז בהיסטריה לאלף כיוונים. הגעתי במהירות הביתה, ולאחר שהסדרתי את נשימתי הודעתי לנוכחים ש"ירו כנראה ברבין".

ערוץ 2 עדיין בענייניו, גם ערוץ 1.

"תעבירו ל-CNN !".

"נו, כלום..."

"באמת, אני לא מפגר, הייתי שם, תעבירו עוד פעם ל-1".

אני כבר לא זוכר אם זה היה יעקב אחימאיר או מישהו אחר. אבל אני כן זוכר בליל אירועים, שנסבו רובם סביב מדורת השבט החדשה של ערוץ 2. אותו ערוץ שבהמשך הוציא קלטת בשם "שבעה ימים בנובמבר". אני זוכר אירוע חדשותי בינלאומי, והלוויה שאירחה מנהיגים מכל העולם. וכשישאלו את הבן המאומץ קלינטון, מתי הג'ינג'י שאותו כל כך אהב נרצח, הוא יגיד 4 בנובמבר בלי למצמץ. ה-4 בנובמבר שלנו הפך לגרסה העברית של ה-22 בנובמבר, זה שהאמריקאים מדברים עליו עד היום. ה-4 בנובמבר אומר לא רק שאחד ממנהיגי העולם נרצח, אלא שגם ראש הממשלה של כולם נרצח. כן, גם של אזרחי המדינה הערבים, שלא ממש מבינים ב"בין כסה לעשור".

4 בנובמבר זו אמירה. ואני מטרחן אתכם בסיפורים משמימים על המסע מסיני לכיכר מלכי ישראל, כי לכל אחד מאתנו יש את ה"רבין" הפרטי שלו, וכל אחד זוכר היכן הוא היה, מה הוא שתה, ממי שמע בפעם הראשונה ואיך בכה כשנועה דיברה. לכל אחד "רבין" פרטי משלו, ולכולנו "רבין" קולקטיבי אחד. ה-4 בנובמבר הוא הרבין הקולקטיבי הזה. ממש כמו קלטת ההנצחה של ערוץ 2, כמו ה"שלום, חבר" וה"שיירת מלאכי שמיים". כמו "ממשלת ישראל מודיעה בתדהמה" וה"ובכן יעקב, יצאה ההודעה". כשמגיע ה-4 בנובמבר, בכל שנה, משהו צובט לכל אחד מאתנו בבפנוכו. זה לא קורה בסוף אוקטובר, תודו, וגם לא באמצעו או באמצע נובמבר. זו צריבה בבשרנו ובתודעתנו, מסומנת בתאריך לועזי, הניצבת מול התעקשות לבלבל בין אירועי זיכרון לאזכרה. ואיך לומר, והדיסוננס הנגרם כאן - פועל יוצא מהטיפשות שבלקיים את אירועי יום השנה לרצח רבין בתאריך העברי - פשוט עושה לי בלבלות בתחושת האבל. ואם ימשיכו לעשות לי בלבלות, בסוף נשכח אותו. וכל מה שיישאר לנו, זה יגאל עמיר, מחייך מאוזן לאוזן בתאו הדנדש והמרווח, ומדגמן פוזות מגרות בתחתונים, לסרט של נתן זהבי. פייר, לא מתאים. אל תמוססו לנו את הזיכרון.