הפרשנים גרופיז של שרון

מי ניצח: "אפשר לומר דברים כאלה ואחרים על מלחמותיו של שרון, אבל במלחמת עצבים הוא אשף. בתום ההצבעה הוא יצא מהמליאה כמו חתן, מוקף במחבקים ולוחצי ידיים, מאושר כפי שלא היה ימים רבים. הניצחון על מתנגדי ההתנתקות היה שולי. הוא ניצח את ביבי. בעיניו, ובעיני כל מי שהיה שם אמש, זה היה העיקר".

אז מה? "ההתנגדות כלפי תוכניתו [של שרון], וכלפיו אישית, קשה מאוד. אליה נוספה עכשיו שאיפת הנקם של שרים שהושפלו. תוך שבועיים הוא עשוי להישאר ללא קואליציה, ללא שרים בכירים, ללא מפלגה, או לחילופין להיגרר למשאל עם או לבחירות, ולהפסיד את מכנסיו".

דימוי לשיחות מסדרון: בנוגע למחווה שעשו הרבנים מרדכי אליהו ואברהם שפירא לזבולון אורלב בדמות המסמך המאפשר למפד"ל להישאר במשלה עד 2006 אם יתקיים משאל עם: "רק לפני ימים אחדים הם אמרו שפינוי ישובים כמוהו כאכילת חזיר. ועכשיו השינקן כשר אם עוטפים אותו במשאל עם".

מי ניצח? "שניות לאחר סיום ההצבעה בכנסת, ניגש עמרי שרון לאבא שלו, רכן אל אוזנו, חיבק את כתפו ולחש: 'עכשיו, ברגע זה תזמין אותם ללשכה, ותן להם את מכתבי הפיטורין. עכשיו"... אולמרט, שהגיע בינתיים לקומת הממשלה, נשמע מסתודד עם אחד מעוזריו, מצביע לעבר חדרו של שר האוצר ואומר: 'זהו זה. היום הוא הרג את עצמו, עכשיו זה סופי'".

מה הלאה? "האופציה הקורצת ביותר היא לנצל את המומנטום ולצרף את מפלגת העבודה לקואליציה... פרס מוכן להיכנס בלי תיק. אופציה אחרת היא, כרגיל, להעביר זמן. אופציה אחרת היא ללכת לבחירות. משאל עם אינו על הפרק, בינתיים".

דימוי לשיחת מסדרון: "שרון עצמו קיבל קהל במקום מושבו, מחייך כחתול שבלע את כל הרפת".

מי הפסיד? "מי שאינו יכול לכבוש את יצרו. מי שאינו מחזיק מעמד תחת לחץ פסיכולוגי מתון. מי שברגע האחרון אינו מסוגל לדלג מעל איזה תכך, לוותר על קומבינה פוליטית".

מה הלאה? "מהבוקר עומד נתניהו למבחן. ראוי שיתעשת. יקבל את הכרעת הכנסת. יבלע את עלבונו. יאמר לתומכיו כי יש ימים רעים, והעיקר הוא לא לשבור את הכלים. המשאל הוא דבר רצוי, אבל התכסיסנות של אמש הפכה אותו למקסם שווא".

מי ניצח? הפתוס. "מול כל הלחצים, ניסיון הפוטש הפרלמנטרי, והאולטימטום שהציגו לו ארבעה שרים בראשות נתניהו, עמד שרון כסלע בזלת". וקצת לפני כן: "על המטמורפוזה שעברה אישיותו של שרון ייכתבו בבוא היום ספרים. אך בטור זה, המתייחס ליום גדוש תככים, אולטימטומים לראש הממשלה ומלחמת עצבים שנמתחה עד הרגע האחרון כסרט של היצ'קוק, אפשר לומר שהשינוי העיקרי שחל בו הוא ששרון הפך מטקטיקאי מזהיר לאסטרטג שקול".

מה הלאה? "נתניהו קרא תיגר על מנהיגותו, אך הכנסת נתנה לו את המנדט לביצוע יוזמתו. עם הסקרים המראים שרוב העם תומך בהתנתקות, עם ההחלטה שאושרה בממשלה והרוב שקיבל בכנסת, לא נותר אלא לאחל לו: רוץ אריק רוץ!"

דימוי לשיחת מסדרון: "משקיף זר דימה אתמול את יוזמת שרון כמהלך צ'רצ'יליאני"

מי הפסיד: שר האוצר, ואתו הכלכלה הישראלית. הפרשן הכלכלי הבכיר של ידיעות אחרונות פשוט לא מבין למה ביבי מקריב את הישגיו הכלכליים על מזבח גוש קטיף. "ההיגיון אינו קולט את ההתנהגות של נתניהו. כשר האוצר הוא הרי צריך היה להיות ראשון המצדדים בהתנתקות מרצועת עזה - לפחות ממנה. כשר האוצר הוא הרי יודע שהכיבוש רע לא רק לישראל, כפי שניסח זאת ראש הממשלה, אלא גם רע מאוד למשק. כשר האוצר הוא הרי מבין היטב שנסיגה כזו או אחרת מהשטחים היא תנאי בל יעבור להתאוששות כלכלית ועסקית".

ובכל זאת: "יקום נא הבוקר מר נתניהו, יקיץ-נא מחלום הבלהות הפנימי שלו, יגרש את ה'ביבי' מתוכו, יקח נא בחזרה את מכתב האיומים שלו, יתייצב בראש מחנה התומכים בהתנתקות ויחזור נא לתפקיד שבו יש לו סיכוי להצליח: שר האוצר של מדינת ישראל".

דימוי לשיחות מסדרון: "זוהי התנהגות בלתי רציונלית בעליל, כמעט משיחית".

מי ניצח? "אורי אליצור, מדור המייסדים של מפעל ההתנחלויות, וכיום עורך העיתון 'נקודה', תיאר לפני ימים אחדים, על רקע פרשת השבוע החולף, פרשת לך לך, כיצד הארץ - ראשית הזהות של אברהם אבינו, אבי האומה, וערך מכונן מרכזי בחיי האומה הישראלית - הופכת להיות דווקא התהום המפרידה בין הציונות הדתית לבין האליטה הישראלית החילונית, גם האליטה שעדיין מגדירה את עצמה ציונית.

"בעיניה של זו", כתב אליצור, "רעיון קדושת הארץ הוא רעיון נתעב, והדבקות ברגביה ובאבניה של הארץ, היא סוג של עבודת אלילים. על פי ההשקפה הזו, אהבת הארץ שטופחה וקודשה על ידי הציונות, עד כדי 'טוב למות בעד ארצנו', לא היתה אלא פיגום לבנות עליו את המדינה, ובשעה שנולדה המדינה, מתה הארץ... החלטת הכנסת מאתמול, על אף שהיא תחנה ראשונה במסע, שלא ברור אם יגיע אל סופו - הסוף שמתכנן לו שרון - היא ניצחון ל'סוגדי המדינה' והפסדם של 'אוהבי הארץ', כפי שניסח זאת אליצור"

מה הלאה? "האם החלטת הכנסת מאתמול היא תחילת הסוף של מפעל ההתנחלות, כפי שחוששים רבים מהמתנחלים, ואם אכן כזה הוא המצב - כמה מן המתנחלים יעדיפו להישאר נאמנים לארץ ישראל, גם על חשבון הנאמנות למדינת ישראל? או במלים אחרות: אם "מדינת ישראל יורדת מארץ ישראל", כפי שחשים ואומרים רבים מן המתנחלים בימים אלה, למי נתונה נאמנותם? למדינה או לארץ? והאם בכלל ניתן עוד לגשר בין השניים?"

דימוי לשיחות מסדרון: מעולם הדימויים של המתנחלים: "ארץ ישראל והעם היהודי הם החתן והכלה. מדינת ישראל היא החתונה".