פינוי זה מוות

אורלי אלדר מתגוררת בבית סבתה בירושלים מאז החלה ללמוד בירושלים, לפני ארבע שנים. היא נראית צעירה לגילה, ובעלת עיניים צלולות ונחושות. למרות תקופת הלימודים והשהות בעיר, היא מרגישה שהבית שלה נמצא תמיד בגוש קטיף.

אורלי אומרת שהבקשה לראיין אותה כתושבת גוש קטיף די נדושה: "זה לא שדווקא אותי רצו לראיין, אבל בכלל יש הסתערות של התקשורת על הגוש, וכולם מרגישים בכך. זו חשיפה שהייתי מוכנה בכיף לוותר עליה, כי אני לא רודפת פרסום", היא אומרת ומסבירה מיד מדוע בכל זאת הסכימה: "חשוב להסביר את המצב שלנו. הייתי מעדיפה שכל הסיפור הזה ייגמר, ושיניחו לנו בשקט. חוץ מזה, כל ההמולה סביב הסקופ, כמו 'היום הראשון בבית הספר בשנה האחרונה בגוש', וסיקור של 'הפעם האחרונה שעושים דבר זה או אחר'. אני מרגישה כאילו אנחנו בגן חיות, ואנשים באים ומסתכלים עלינו".
כל מי שצופה בחדשות יכול להניח שהמצב הביטחוני בגוש קטיף נעשה קשה יותר בשנים האחרונות. בעבור אורלי יש משהו שכואב עוד יותר: "הפיגועים – זה קשה, ובאמת איבדנו הרבה אנשים בשנים האחרונות. אבל כשיש לך אויב קל לך יותר להתמודד, כי יש לך רגשות כעס ונקמה כלפיו. כשמישהו מהעם שלי זורק אותי החוצה, קשה הרבה יותר. כי לא רק שזה מישהו מהעם, זו ההנהגה שנתת לה את הקול שלך, את הכוח, את הפתק שלך, ועם הפתק הזה רוצים לגרש אותך מהבית. זה הכי כואב. זו תחושה של בגידה".
מה יהיה ביום שאחרי הפינוי?
"אנחנו כלל לא מתייחסים לדיבורים על פיצויים ועל מה שיהיה. אנו יודעים שכל הכותרות הבומבסטיות בעיתונים יכולות לגרום לכך שנתחיל לדבר על כך, וזה יחליש אותנו. זה כמו שישאלו אותך עכשיו איזו מצבה את רוצה שתהיה לך – משיש או מאבן".

בעינייך הפינוי משתווה למוות?
"כן. אני צעירה, ואמשיך בחיים שלי, אע"פ שכל הילדות שלי שם. ההורים שלי בני חמישים, איפה הם יוכלו להתחיל הכול מחדש? לדעתי, בשבילם זה יהיה כאילו שיכרתו להם את שתי הידיים".
את כל הזמן אומרת 'אנחנו' ולא 'אני', יש לחץ לייצג משהו?
"זה תיק ששוקל כמה קילוגרמים והולך איתך לכל מקום. אתה ישן עם זה, אוכל עם זה, זה כל הזמן מעיק עליך. אני רוצה מאוד שכל הסיפור ייגמר בצורה טובה. התחושה העיקרית היא חוסר ודאות".
איך החוסר ודאות קשור אלייך אישית?
"בשנה שעברה, בתקופה שלפני המשאל בליכוד, חזרתי מחופשת הפסח ללימודים. הייתי יושבת בהרצאות, והמילים היו עוברות לי מעל הראש. לא הייתי מסוגלת... הייתי כל הזמן איתם במחשבות, ורציתי מאוד כבר לחזור הביתה. עכשיו יש רגעים שאני בבית ומרוב שאני לא יכולה עוד לשמוע על כך אני רק רוצה כבר לחזור לירושלים. ביום יום אני מצליחה להתנתק. למשל, בתקופת הבחינות הייתה השרשרת האנושית, ואמרתי שאני אבוא לשרשרת וזהו. זה קשה, אבל אני מקווה שהשנה יהיה קל יותר".
את מרגישה שחברים 'מבחוץ' לא מבינים אותך ורואים בך חריגה?
"לא חריגה. ברור שאף אחד לא יכול ממש להבין את התחושה, אבל הם תומכים ומתעניינים תמיד, ואני אוהבת אותם מאוד. באופן כללי, אני כמעט לא נכנסת לוויכוחים עם אנשים, וכמעט ולא מדברים על כך. בסה"כ אנשים מראים הזדהות. גם מי שבעד התכנית מבין את הכאב ואת הבעיות".
יש לך גם כעס כלפי אנשים שתומכים בתכנית ההתנתקות?
"אני חושבת שאנשים אינם מודעים לפרטים: מה אומרת התכנית ומה הסיפור של ההתנתקות, אנשים אינם יודעים מה זה גוש קטיף. אנשים צריכים לבוא למקום, ודעתם תשתנה".
את חושבת שלאנשים בכלל אכפת מתושבי גוש קטיף?
"יש תחושה כזאת, שכל אחד יושב על הכורסה, אכפת לו ממה שקורה בד' אמותיו ותנו לו רק לפצח את הגרעינים שלו. אני מקווה שהעם יוכיח לי אחרת".