חקויאק

הדוגמטיזם של השמאל הוא מחלה קשה, המביאה לא אחת למפלתו. תגובת חלק מאלה המזוהים כאנשי שמאל בישראל לכל הקשור לתוכנית ההתנתקות היא דוגמא מושלמת לכך.

למשל תגובתם של אנשי שלום עכשיו להחלטת הרב עובדיה, להורות לחברי הכנסת של ש"ס להתנגד לתוכנית. "הרב מעמיד שיקולים פוליטיים בראש מעייניו" הטיחה הודעת הארגון מיד עם היוודע ההחלטה. האמת, כמובן, הפוכה. הרב העמיד את יוקרתו כפוסק הלכה מעל לשיקולים פוליטיים. השיקול הפוליטי מורה בבירור להימנע מהצבעה. כך אפשר גם לא להרגיז את הבוחרים, וגם להבטיח את חזרתה של ש"ס לפטמתו המזינה של השלטון לאחר המפץ של ההצבעה.

אבל הרב עובדיה, למרות שהוא עושה ככל שביכולתו כדי להשכיח מאיתנו עובדה זו, הוא קודם כל פוסק הלכה. לו היה מסתפק בהבעת דעתו האישית נגד התוכנית, עוד היה יכול לתרץ איכשהו הוראה להימנע. אבל מכיוון שבחפזונו הוציא כבוד הרב פסק הלכה נגד התוכנית, בטענה שהיא מסוכנת ליהודים, הרי שהימנעות סתם אינה בגדר אפשרות, שכן לא עומדים מהצד כשעל הפרק נדון עניין שיש נגדו פסק הלכה מפורש. זו עבירת לא תעמוד על דם רעך. לכן לא היתה לרב ברירה אלא לדבוק ביוקרתו ובניגוד לכל אינטרס פוליטי להורות לחברי הכנסת שלו להצביע נגד.

אני חושב שגם האיש מהרחוב – ובוודאי האיש מהרחוב של ש"ס – מבינים את זה. לכן, למען יוקרתם שלהם, טוב היו עושים אנשי שלום עכשיו אם היו מתאפקים ולא מטיחים ברב עובדיה את ההאשמה הראשונה שעולה מיד בדעתו של אדם, אלא חושבים קצת ויוצאים בהאשמה אחרת, נכונה הרבה יותר: הרב העמיד את האגו שלו כפוסק (ולא שיקולים פוליטיים) מעבר לכל שיקול אחר.

עכשיו, לגבי ההתנתקות עצמה, לפחות שלום עכשיו מבינים שחובה על כל איש שמאל אמיתי לתמוך בה. גם יוסי ביילין מבין זאת, ולזכותו נזקפת העובדה שהוא כופה גם על חברי יח"ד, המעט מבולבלים, לתמוך בה. אבל שתיים משלוש המפלגות הערביות בכנסת אינן מבינות זאת, וזו רק הוכחה נוספת בשרשרת ארוכה לייצוג המחפיר שהן נותנות לבוחריהן.

חד"ש-תע"ל ובל"ד טוענות שההתנתקות אינה מכוונת להשגת שלום אמיתי, וכי גם אחריה יימשך הכיבוש הישראלי ברצועת עזה. על כך בדיוק נאמר ב"הכוכב הכחול", סרט הקאלט המופתי, "חקויאק" – כלומר, אתה גם צודק וגם לא צודק. נכון שההתנתקות לכשעצמה לא תשנה את העובדה שישראל היא כוח כובש בעזה. משפטנים בישראל, ברשות הפלסטינית ובכל מקום אחר שנתן דעתו על העניין כבר אמרו זאת. במיוחד לאור העובדה שישראל אמורה להמשיך לשלוט בציר פילדלפי ולמנוע מהפלסטינים תנועה חופשית בים ובאוויר.

אבל כל מי שבאמת מעוניין לפתור את הבעיה, ולא להתעסק בדוגמטיזם של מי אשם ומי לא בסדר, יודע שהמכשול העיקרי, היחיד בעצם, להפסקת הכיבוש הוא ההתנחלויות. באין התנחלויות, צה"ל לא חייב להיות בעזה (או ביהודה ושומרון, לצורך העניין). למרות הקסאמים ולמרות הכל, הרבה יותר פשוט לצאת לחלוטין מעזה, לקבל הכרה עולמית בהפסקת הכיבוש שלנו שם, אולי אפילו לפתות את האו"ם להיכנס לשם, ולתקוף מהאוויר בתגובה לכל התגרות. זה עובד יופי בלבנון, ותשאלו את תושבי העיר שקמה לתחיה, קריית שמונה.

הסיבה היחידה שיש לצה"ל להיות פיזית בתוך רצועת עזה היא כדי להגן על המתנחלים. המתנחלים הם שורש החיכוך. כל הורה לילדים יודע שכשיש ריב, מהריבים המטופשים האלה שבהם שני הצדדים פשוט לא מסוגלים להפסיק, הדבר הראשון והחשוב ביותר הוא להפריד פיזית בין הניצים. פשוט לא לתת להם להיות במטווחי זרוע זה מזה. החיכוך בין ישראלים (מתנחלים וחיילים כאחד) לבין פלסטינים הוא שורש כל רע. על מנת שיהיה סיכוי יום אחד לשלום, חייבת לבוא קודם כל הפרדה. רק הפרדה תיתן סיכוי לריפוי הפצעים והרגעת הרוחות, לשיכוך כלשהו של השנאה. כשבכל יום מקבלים מכה נוספת באותו מקום, הפצע לעולם לא יגליד.

לכן, על אף שאנחנו יודעים בוודאות, באדיבותו של מר וייסגלס, שכוונת יוזמי ההתנתקות אינה לטובה, זה בכלל לא משנה. הם נדחפים על ידי המציאות לכיוון הנכון, ומנסים לרמות את עצמם שהם יוכלו להתחכם להיסטוריה. אל לאנשים שבאמת רוצים שלום להדאיג את עצמם בנוגע לאשליות האלה שלהם. ההתנתקות, על אף פגמיה, על אף נכלולי מוביליה, היא שלב ראשון נכון וחשוב. מן הראוי שכל מי שמתיימר לשאוף לסיום הכיבוש יתמוך בה.