יצאנו פראיירים בחוף פלמחים

מדינת ישראל מכרה את חוף פלמחים ב-8 מיליון שקלים. זה שהמדינה עשתה דיל גרוע, זה ממש מבאס. הרי אם כבר מישהו גונב ממך, אתה מעדיף שהוא לא יהיה אידיוט, כי זה רק גורם לך להרגיש גרוע יותר. הידיעה שפורסמה בנושא (ראו לינק) מקושקשת מתחילתה ועד סופה: ברשות הטבע והגנים אומרים שהרשויות המקומיות צריכות לנקות את החוף ולא למכור אותו. מהמועצה האזורית גן רווה אומרים שהחוף בכלל שייך לרשות הטבע והגנים. אז מי מכר את החוף? אה, מינהל מקרקעי ישראל. מה קורה פה? האם מי שמכר את החוף אינו הבעלים שלו? האם הבעלים שלו אינו זה שצריך להיות אחראי על התחזוקה? תשאלו בחדר 205. ומה יש למר ניר פפאי מהחברה להגנת הטבע להגיד? הוא אומר שמדובר בפרויקט תיירותי שאמור להישאר פתוח לציבור, אבל החשש שלו הוא שהחוף יהפוך ברבות הזמן לאזור מגורים. אני רוצה להאמין שמר פפאי הוא פשוט שה תמים וחדור אמונה ברוח האנושית. נדמה לו שלפחות כרגע, החוף נמכר לחברה פרטית שתנקה אותו טוב-טוב ותשים בו מציל ושמשיות לרווחת התושבים. הוא לא חושש, נגיד, מ"קניון פלמחים" – גוש בטון ממוזג ונושק-גל, שכל אחד, ממש כל אחד, יכול לבוא אליו, לקנות נעליים מכוערות ביצור המוני, ולשתות קפוצ'ינו במחיר מופקע בעוד הוא מסתכל על השקיעה מבעד לזכוכית כפולה.

משמעות המילה "ציבור", כמשתמע מדבריו של פפאי, הוחלפה, ומשמעה היום הוא "ציבור המעוניין ויכול להוציא כסף". מי שרוצה להביא ענבים בקופסא ותרמוס, ולא להשתתף בחגיגה הצרכנית – יכול לשכוח מחופים, פארקים, וגם, למעשה, מאזורים אורבניים סבירים. השאלה למה בכלל צריך להפוך מקום ל"אזור תיירותי" ומה עניין תיירות לכאן, היא שאלה אחת. מי קבע שתיירות כרוכה בשופינג, היא שאלה שנייה. מי מגדיר את המונחים "קדמה", "פיתוח" ו"תשתיות" היא שאלה שלישית. מבחינתי, ואני רק דוגמה אחת, קניון הבנוי על קו המים הוא ההיפך מקדמה או פיתוח, הוא פרימיטיוויזם אלים. "בנייה" אינה מילה נרדפת ל"תשתיות". תשתיות, בעיני, הם דווקא חומרי הגלם הקיימים, שהבנייה מחרבת.
ציבור - שוב, להגדרתי - הינו אוסף של פרטים. מכאן ש"רכוש ציבורי" או "מרחב ציבורי", הוא אזור או נכס השייך במשותף לאוסף הפרטים. כלומר, זהו רכוש פרטי, ששייך אמנם להרבה פרטים, אבל הוא עדין פרטי. "המדינה" היא איגוד של אותם הפרטים, המאפשר להם לנהל את רכושם ביתר קלות, תוך הבטחה על שמירת הזכויות המינימליות השוות של כולם. החכרה או מכירה של רכוש ציבורי היא גזלת רכושו הפרטי של כל אחד מאיתנו. מדהים איך מדינה שעל דגלה רקום באותיות זהב "אל תצא פראייר", מייצרת אחוז כל כך גבוה של פראיירים.

אבל פפאי היקר לא לבד במערבולת ההגדרות השגויות. בואו נראה איך מגדיר חבר הכנסת אברהם פורז את המילה "רווחה": "היום אפשר לחיות ברווחה גם במדינה צפופה, מפני שאפשר להבטיח את הרווחה על ידי נסיעה לחו"ל. מי שרוצה לראות אריות, נמרים, פילים וג'ירפות יכול לקנות טיול למקום כזה בכמה אלפי דולרים. זה לא פה וזה לא יהיה פה. מי שאין לו כסף, יכול לצפות בסרטים כאלה בטלוויזיה". (ראו לינק) בציטוט הבלתי יאמן שלעיל, אומר פורז במפורש שרווחה תהיה רק למי שיש לו כסף לשלם עבורה. יש כאן היפוך לוגי כפול: הרווחה של אדם החי בישראל תלויה ברמת ההכנסות שהוא יכול לספק לעצמו כדי לקנות את רווחתו מחוץ לישראל. מבריק.
מי שאין לו, מרגיע פורז, יכול לצפות בטלוויזיה. הטלוויזיה, עבור נבחר-עם הזוי זה, הינה תחליף לגיטימי לצריכה פיזית של חוויה כלשהי. לצערי, היותו של אדם שמתבטא כך בעל שררה כלשהי במדינת ישראל אינה לקוחה מסרט טלוויזיה. זו המציאות שלנו.

ונגיד שלא יהיה קניון בפלמחים. נגיד שיהיו בונגלוז קטנים מקש, שתי רחבות ריקודים, "מתחם משפחה", "אזור האכלה", "בייבי "ZONE ו"כפר טאי צ'י". זה נשמע יותר טוב?
לאחרונה הגעתי, שלא בטובתי, לאירוע הקרוי "פסטיבל בראשית". לפסטיבל, כאירועים אחרים מסוגו, יש אמנם אצטלה של אירוע מוזיקה, אבל בפועל המוזיקה לא ממש מעניינת את הנוכחים. הם עושים את מה שהיו עושים שם בכל מקרה: מתגודדים, אוכלים, ישנים באוהלים, ובעיקר פוגשים בני אדם אחרים – רק במחיר של כמה מאות שקלים. סגירה של אתרים פתוחים כחופים או פארקים, לא רק שמאלצת אנשים להיפגש בתשלום, אלא היא מעודדת תרבות בה אין לפרטים יכולת להתכנס שלא תחת מטריה של יוזמה פרטית. הרי ברמה העקרונית, יכלו כל בני התשחורת בישראל להגיע, למשל, לחוף ניצנים, לשבת עם גיטרות קלאסיות, לשזור צמות זה בראשה של זו, להכין צ'אי – גם בלי לאסוף פקקים של קולה, אבל אלו מהם שמבקשים לעשות זאת אינם יכולים כי החוף סגור בפניהם, והשאר מאבדים את הרצון והיכולת להתכנס ולחגוג בלי לשלם. כרטיס הכניסה לאירועים כאלו הפך, עבור רבים מאיתנו, לכרטיס האישור לחגוג.

בעצם, מה יש להתפלא על מכירת חוף פלמחים? את החוף מכרה אותה המדינה שמאפשרת לקיבוץ עין גדי למכור לנו את המים ששייכים לנו בכל מקרה. אותה המדינה שמאפשרת למסלולי טיול שלמים להפוך לנתיבי ארבע על ארבע. אותה המדינה שמאפשרת לכל חתיכת נוף מול העיניים שלנו להתמלא בשלטי פרסומת ואותה המדינה שממלאת את הערוץ הראשון ברפש תרבותי ומאפשרת לשאר ערוצי התרבות להפוך לבתי זונות. שלא יזבלו לכם את השכל – יוזמה פרטית אינה הפתרון היחיד לכלום, הכל תלוי בסולם עדיפויות, בהגדרה למושג "קידמה", ובאיזה בן דוד של מישהו, שבדיוק פתח חברה לפינוי פסולת מאתרי בניה ורוצה קצת ג'ובות מהצד.

אבל חוף אינו רק האדמה שנמכרה בכך וכך מיליוני שקלים. חוף הוא גם האוויר הנקי שניתן לנשום בו, הוא גם השמים וקו האופק הנשקפים ממנו, האם ניתן להעריך את שווים של נכסים אלו? האם ניתן בכלל חוקית למכור אותם? האם בשטח המכירה כלולים גם המים עצמם, עד לקצה הגבול הטריטוריאלי של ישראל? כל מה שאנחנו צריכים זה עורך דין טוב מספיק. הבעיה היא שעורכי דין טובים מספיק תמיד עובדים בשביל הצד השני. אני קוראת בתגובות הגולשים שהם מחכים ל"בולדוג" או "בולדוזר" שיושיעו. תוכנית טלוויזיה לא יכולה להושיע אף אחד. תוכנית טלוויזיה נשענת על מפרסמים, כלומר, היא ניזונה מהיד שאנחנו אמורים לנשוך. פוליטיקה עושים בשני מקומות – או בכנסת, או במציאות. לא המציאות המצטלמת אלא המציאות הפיזית – המקום החם והלח הזה.

מר פורז יקר, מדינת ישראל, רשות הטבע והגנים, מנהל מקרקעי ישראל: אנחנו רוצים לחיות. לחיות במרחב הפיזי שלנו, לא לטייל בג'יפ, לא להסתובב בקניון ולא להסתכל בטלוויזיה. אנחנו רוצים אוויר, אנחנו רוצים ללכת ברחוב, בחינם. אנחנו לא רוצים לעצום את העיניים בכל פעם שאנחנו עוברים ממרחב פרטי אחד למשנהו (מהמכונית הממוזגת למשרד הממוזג לקניון הממוזג ובחזרה לאוטו). אין שום קשר לצפיפות של המדינה או לגודלה. יש קשר לחלוקה לא נכונה של מעט המשאבים שיש. במדינה צפופה, המעט שיש צריך להיות שייך לכולם, ולאפשר גם לאחרון מעוטי היכולת ליהנות מזכויותיו הטבעיות בלי לשלם עליהם.

אין ממש צורך לחכות ל"חוק החופים" כמו שאומרים בחברה להגנת הטבע. בישראל קיים, כבר הרבה מאוד שנים, חוק האוסר על בנייה במרחק של 100 מ' מקו המים. מתן הרשאות לבנייה על חופים הוא הפרה של החוק, ומכירה של חוף ציבורי היא הפרה אלימה של ההסכם שיש לנו כאזרחים עם המדינה. יתכן מאוד שלאזרחי ישראל אין ברירה אלא להגיב בהפרה נגדית של חוקים והסכמים, ואולי להשתמש באלימות נגדית: להיכנס לחוף פלמחים, וגם לניצנים, אפילו בכוח אם צריך, ואולי גם, מי יודע, להעלים באישון לילה את קניון ארנה. באופן עקרוני לא היינו חולמים להפר חוק, אלא פונים לרשויות שיעזרו לנו, אבל הרשויות הן האשמות. אי אפשר להאשים יזם פרטי שהוא רוצה לעשות כסף, אפשר בהחלט להאשים את הרשות שמאפשרת לו לעשות זאת על חשבוננו. כן, זו הכרזת מלחמה, ולאור הפרסומים האחרונים, אני מקווה שנוכל לגייס לראש צבאנו גנרל צעיר שלמד מהגדולים: עמרי שרון – תתקשר.