להעביר את יום הזיכרון לרצח רבין ל-4 בנובמבר

אם תשאלו את ועדת הטקסים הממלכתית, תגלו שיצחק רבין לא נרצח. הוא מת. זה קרה ב- 27 באוקטובר. כך ניתן להבין מלוח השנה העברי, שבו מצוין "יום הזכרון ליצחק רבין" – יום הזיכרון לאדם עצמו, ולא להירצחו. ההחלטה לזכור את רבין (ולא את הירצחו) בהתאם לשנה העברית מהווה התנקשות נוספת בזיכרו. שהרי לזיכרון חיים משלו, הוא מחזיק מעמד בהתאם לפרטים שלעולם לא ימחו מאיתנו: אחד מהם נעוץ בעובדה שיגאל עמיר ירה ביצחק רבין ב-4 בנובמבר. שיהיה ברור: לא מדובר בוויכוח ביורוקרטי, המועד של יום הזיכרון הוא אלמנט משמעותי ביכולת לזכור, הנובעת מזיקה אסוציאטיבית לאירוע עצמו. ברגע שמסיטים את יום הזיכרון הרשמי - ועוד מקדישים אותו ליצחק רבין ולא לרצח, כאילו סתם כואב לנו על סבא טוב שנאסף אל אבותיו - סוללים דרך לשכחה.

למעשה, זה כבר קרה. לפני שבועיים התחוור שההתאחדות הכדורגל קבעה את מחזור גביע הטוטו ליום רביעי (היום שבו, לפי התאריך העברי, מצוין יום הזכרון ליצחק רבין). פוליטיקאים כאיתן כבל הסבו את תשומת הלב והמחזור נדחה. במקרה דנן, מדובר בטעות בתום לב. הרי את הרביעי בנובמבר איש לא היה שוכח. הבעיה היא שיש מספיק אנשים שטעויות מסוג זה מסבות להם נחת, חלק מאידיאולוגיה שמטרתה לסלק את משמעות הרצח.

באותו 4 בנובמבר, 1995, כשנקטעה תוכנית הכדורגל במוצאי שבת; כשאבא התקשר מהעבודה ואמר שהוא חוזר הביתה כי "ירו ברבין"; כשאמא הדליקה נרות כשלא היה ידוע מה מצבו; כשמשום מה הדבר המפחיד עבורי, כשדווח שרבין נורה בגבו, היה החשש לראות את ראש הממשלה בכסא גלגלים; כשבארבע בבוקר אבי יחזקאל בכה ואמר לכתבים ש"יש כאלה שהיום שמחים", ואני, בתמימות של בן 20, לא הבנתי על מה הוא מדבר, לכל הרוחות, הרי כו-לם בוכים עכשיו; כשבשש בבוקר התעוררתי משעתיים שינה בעיניים ריקות – נדרתי את הנדר הראשון בחיי: בכל 4 בנובמבר אערוך לרבין טקס זיכרון פרטי.

אחר כך שמעתי שגם יצפאן מבטיח לא להופיע לעולם בתאריך הזה, ועוד רבים דיברו על השבר הנורא והאסון הנורא והמצב הנורא, ושלוש המילים שאמר שמעון שבס, "הלכה לי המדינה", נדמו אמירה טבעית, מתבקשת מאליה. כמו סטיקר, הכל אז היה ברור וחד: לא נשכח ולא נסלח.

מאז עברו שנים. אין לך דרך טובה יותר להבחין בהתבגרותך מאשר להבין שמאז רצח רבין חלפו תשע שנים, והתמימות של פעם נמהלה בשטף החיים. הנה כבר קראנו שיצפאן שבר את מילתו והופיע ביום הזיכרון, המדינה שהלכה לשבס בכלל תבעה אותו למשפט, והפיגועים שעברנו כבר מזמן מוטטו את הרצף האסוציאטיבי שנוצר בין אסון לרצח רבין. וגם אני, שהרצח היה עבורי הנושא היחידי בו הפער בין הדיבור להרגשה הצטמצם לאפס, שרצח רבין היה ועודנו אחד האירועים הנדירים בהן המילים נמזגות למקלדת בלי תיווך, הספקתי להפר את נדר הזיכרון הפרטי. נדמה לי שזה היה ביום השנה הרביעי. לא זוכר עקב מה בדיוק, אולי איזה בילוי, אבל לא יכול לשכוח שהתעלמתי מתוכנית הזיכרון האישית שהכנתי. בהתחלה כעסתי על עצמי, עם הזמן התרגלתי. זה היה. אנשים מתים. דרכו של עולם.

לא יודע לומר אם זה פגם אנושי שגורם לנו להדחיק, או שזו עוצמה אנושית שמונעת קיבעון מלנכולי – אבל יודע שבאיזשהו מקום, פרטי ולאומי, רצח רבין היה רצח אב בראשיתי עבור מדינה שלמה, רצח רבין היה אסון שעודנו. ובעיקר, באיזשהו מקום, כבר לא סמוי, אולי אפילו גאה בעצמו, ודאי חף מבושה, יש מי שמעוניינים למסמס את הרצח, למזער את חשיבותו, להפוך אותו לעוד יום. גם בלי לריסה, יגאל עמיר מזמן לא לבד.

וכנגדם צריך להילחם. כי אם אנחנו, האנשים שבכו, הלכו לכיכר, כתבו על הקיר, מסוגלים לשכוח באופן טבעי, אין ספק שהם, אלה שמלכתחילה ביכרו לראות בשלוש היריות אקט פוליטי חריף ותו לא, ינצחו. ולכן אנחנו צריכים להתאמץ. להזכיר לעצמנו. לדעת שאמנם קל היה להתאהב ביצחק רבין האדם, אבל זה דווקא החלק המשני של הסיפור. לזכור שרבין מת, אבל הרצח עדיין חי, כי עדיין יש מי שחושבים שאפשר לחבל למדינה שלמה בחיים באמצעות אלימות. ואם אנחנו, אלה שחוו את היריות בשידור חי, נשכח, הדבר החיובי היחידי שנותר מה-4 בנובמבר ההוא - הלקח המוסרי-יהודי - ימחה לחלוטין.

האמת היא שאם באמת רוצים להתאמץ, לא אמורה להיות בעיה כבדה מדי לטרוח בכל שנה מחדש כדי לברר מתי יוצא התאריך העברי, אבל יש תקנות שהציבור אינו יכול לעמוד בהן. חייו של הרוב בארץ מתנהלים על פי התאריך הלועזי. הרצח נע ברצף האסוציאציות הקולקטיבי מה-4 בנובמבר, דרך יגאל עמיר ועד "ממשלת ישראל מודיעה בתדהמה". רק כך! רק כך נוכל לקיים את יום הזיכרון באופן אמיתי, אינטואיטיבי, חי.

שלא יובן לא נכון, מצדדים בציון יום הזיכרון ליצחק רבין בתאריך העברי נימוקים טובים, יתכן שלא לכולם כוונות טהורות. רצח רבין קרה פעם אחת. כדי שלא יקרה רצח שכזה בשנית עלינו לזכור את הרצח בדיוק כפי שהתרחש: ברבע לעשר, ה-4 בנובמבר, 95'.