נער שחלם בהקיץ, אקדמאי לאורך רוב הקריירה שלו והאיש שהציב את ארצות הברית במרכז הזירה העולמית, ולמעשה בראשה, והאיש שנכנס לבית הלבן שנתיים בלבד לאחר שהחל בקריירה הפוליטית. וודרו (או תומס וודרו) ווילסון, הנשיא ה-28, נולד בוירג'יניה ב-1856, לאב כומר. כנער, היה חרשן כבד ובעת לימודיו באוניברסיטת פרינסטון, כבר כתב את ספרו הראשון, שזכה לשבחי העולם האקדמי. הוא המשיך ללימודי משפטים וקיבל דוקטורט ב"ג'ון הופקינס". ווילסון החליט להתמקד בקריירה אקדמית ונדד בין משרות הוראה, עם אשתו אלן. הוא מונה כפרופסור למדעי המדינה בפרינסטון והתקדם שם במהרה, עד שהפך לנשיאה ב-1902.
באקדמיה, נודע ווילסון הודות לרפורמות רבות שהנהיג בקמפוס. אך הלחץ עליו, יחד עם בריאותו שהחלה להתרופף, נתנו אותותיהם. הוא ואלן התרחקו, וב-1907, בעת חופשה שציווה עליו הרופא (בברמודה, לא פחות), הוא פגש את מרי פק, גרושה עמה התחיל רומן שנמשך עד 1910. באותה שנה, פרץ משבר אמון בינו לבין חבר הנאמנים של פרינסטון. ווילסון התפטר בזעם מתפקידו, ובסמוך לכך קיבל פניות מהנהגת המפלגה הדמוקרטית, בהצעה כי ירוץ מטעמה לתפקיד מושל ניו ג'רזי.
כפוליטיקאי מתחיל (ובעצם, גם לאחר מכן), ווילסון היה נוקשה, בוק למדיי ומעט שחצן. אך לטובתו שיחקה העובדה שבניו ג'רזי, כבמקומות רבים בארה"ב, פשתה השחיתות בכל חלקה טובה. ווילסון, בעל הסטנדרטים המחמירים, ובעל אמונה כה חזקה בעצמו עד שמי שהיה סביבו פשוט נדבק בה, התאים ככפפה לשינוי הנדרש. הוא נבחר למושל, אך לא הספיק לסיים את הכהונה. בוועידה הדמוקרטית של 1912 החליט להתמודד על המועמדות לנשיאות, מול שלושה מועמדים בולטים. הוועידה כמעט והגיעה למבוי סתום, ורק לאחר 46 סיבובי הצבעה מתישים, ווילסון קיבל את הרוב הדרוש למועמדות.
בחירות 1912 התנהלו בין ארבעה מועמדים, כשהבולטים ביניהם היו ווילסון והנשיא לשעבר טדי רוזוולט, שרתח על יורשו בתפקיד, טאפט, ורץ מטעם המפלגה הפרוגרסיבית. הנשיא המכהן הגיע שלישי, כשרוזוולט לוקח את רוב קולות הרפוליקאים, ומאפשר לווילסון להיות הדמוקרט הראשון שנבחר לנשיאות במאה ה-20. "זו שיטה נהדרת, אם מורה מרוחק ונוקשה יכול להבחר בזמן קצר לנשיאות", כך התבדח הקרש לאחר בחירתו. הנשיא, שעתיד לחולל מהפכים גדולים, התייחס בקמפיין ובנאום ההשבעה שלו אך ורק לעניינים פנימיים, בלי להזכיר במילה מעורבות בינלאומית ויחסי חוץ.
רפורמות מרחיקות לכת
כבר בתחילת כהונתו, ווילסון החל לירות בכל התותחים לעבר רפורמות מרחיקות לכת. הוא התמקד בשינוי שיטת הבנקאות והקמת ה"פדרל ריזרב". החל בביצוע תכניות ארוכות טווח (שיישומן הושלם רק תחת הנשיא פרנקלין רוזוולט) למערכת רווחה יעילה ולתעשייה חופשית. בינתיים, הוא ואלן גילו את אהבתם מחדש, והיא הפכה לשותפה פעילה בעשייתו, מעודדת אותו להעביר את התיקון לחוקה, אשר יאפשר לנשים להצביע. ווילסון העביר אותו לבסוף ב-1920, אך אלן לא תזכה לראות זאת. באביב 1914 היא התמוטטה ממחלת כליות קשה, ומתה כמה חודשים אחרי. ווילסון שקע בדיכאון עמוק, אך נאלץ לחזור ולתפקד, בין השאר מאחר ובאותו זמן בדיוק, פרצה באירופה מלחמת העולם הראשונה.
במשך שנתיים, תוך ביקורת קשה (כולל של רוזוולט, שכינה אותו "בוגד" ו"פחדן"), סירב ווילסון להתערבות צבאית מצד ממשלו. למעשה, ווילסון היה מבועת ממה שהתחולל מעבר לאוקינוס, כשמאות אלפים נהרגים ללא תכלית או סיום הנראים לעין. "לא אגרר למלחמה... מצדי שכל הקונגרס יעמד על רגליו ויקרא לי פחדן", הוא התעקש, חושש לסבך את האומה במשהו שנראה היה גדול עליה. בינתיים, בגזרת הלנה עמרם, פגש האלמן הטרי (פחות משנה לאחר מות אשתו) את אדית גאלט, גם היא אלמנה. הם התחתנו זמן קצר לאחר מכן.
בבחירות 1916, תוך שהציבור מפרגן לנשיאו ש"לא הכניס אותם למלחמה הרחוקה", זכה ווילסון בכהונה שניה נגד השופט צ'רלס יוז הרפובליקן. אך וויסלון ידע שלא יוכל להמנע לנצח מהמציאות (כמו גם ממצפונו), והתכונן לעילה להכנס למלחמה. חודשיים לאחר השבעתו השניה, חזרו הגרמנים לתקוף ספינות תיירים, וסיפקו לו אותה. ווילסון הופיע בנאום תקיף לקונגרס ולסנאט (נאום ראשון למושב משותף של השניים מזה 100 שנים), והודיע על "מלחמת טוב ברע" ו-"הצלת העולם למען שימור הדמוקרטיה". הנשיא שיווק את המלחמה לציבור כ'מסע צלב מוסרי'. 2 מיליון החיילים האמריקאים, שנסעו לאירופה והכריעו את המלחמה, קיבעו למעשה לנצח את מקומה של ארה"ב בזירה הבינלאומית, כאומה החזקה והמעורבת ביותר בעולם.
ווילסון, רץ למרחקים ארוכים, כבר בנה בראשו את השלב הבא, כשבחזונו מלחמה שכזו לא תוכל לפרוץ שוב. כנשיא הראשון לבקר באירופה בזמן כהונתו, הגיע ווילסון לוועידת השלום בורסאי בסוף 1918. מאות אלפי צרפתים סקרנים יצאו לרחובות, לראות את הדוד הגיבור מאמריקה שבא לשאת את "נאום 14 הנקודות" המפורסם שלו, בדבר דמוקרטיזציה, הגדרה עצמית וניטרול האימפריאליזם. חדור אמונה ונישא על גלי הערצה כמעט חסרי תקדים, ווילסון האמין באמת ובתמים שאת האידיאלים האמריקאים צריך ליישם בכל מקום, לא רק בבית. במסגרת חוזה השלום, הוא יזם את הקמת "חבר הלאומים", שבעתיד יהפוך לארגון האומות המאוחדות.
ווילסון חזר הביתה ונכשל מלהעביר בסנאט (שעבר לרוב רפובליקאי) את אישור חוזה ורסאי. הוא החל במסע חוצה יבשת כדי לשווק את אמונתו, בכדי לאסוף תמיכה ציבורית רחבה. הוא נאם בכל פינה בהתלהבות, אך יום אחד, בעת נאום בקולורדו בספטמבר 1920, ווילסון קיבל שבץ קל והתמוטט. שבוע לאחר מכן, בוושינגטון, הוא ספג שבץ קשה יותר, ששיתק חצי מגופו. הנשיא כמעט ולא תפקד מנקודה זו והלאה, הוא היה חלש וחשיבתו לא הייתה צלולה. במשך 7 חודשים, תוך הסתרת הדבר מהציבור, ניהלה למעשה אדית ווילסון את ההצגה ואת הקבינט. אדית האוהבת גם טיפלה בו במסירות רבה, והוא חי עד 1924, שלוש שנים לאחר שהם עזבו את הבית הלבן. וודרו ווילסון ייזכר כאחד מהנשיאים הגדולים של ארצות הברית, אדם שכנראה הקדים את זמנו באמונותיו ורעיונותיו, אך שכל בסיס למדיניות חוץ, מזמנו והלאה, נשען למעשה על עקרונותיו.
טריוויה לשיחות סלון:
- ווילסון היה הנשיא הראשון לקיים מסיבות עיתונאים סדירות.
- הוא הכניס לתוקף את "חוק היובש", שאסר על מכירת אלכוהול ("מתבייש, מתבייש, אבל הגרון יבש").
- הוא הנהיג את מסורת "יום האם".
- הוא היה משוגע על חתולים.
- ווילסון נתן לגזוז כבשים על מדשאת הבית הלבן, כדי למכור צמר עבור המאמץ הלאומי המלחמה.
- הוא ייסד את ה-IRS, רשות מס ההכנסה. כן, אידיאליסט, אבל מנ-מניאק.