למה האירופים עצבניים על אמריקה?

לפני כמה חודשים, במהלך שיחה על עניינים ברומו של עולם, אמר לי מישהו כי "ארצות הברית נמצאת בתהליך של דקדנס". התפלאתי. אתה יכול לומר שאתה לא אוהב את ארצות הברית, אבל איך אפשר לומר שהמעצמה היחידה בעולם נמצאת בתהליך התנוונות? הרי כוחה הפוליטי, הצבאי, הכלכלי והתרבותי מעולם לא היה גדול יותר וחסר מתחרים כמו היום. "תשמע", השיב לי, "כשגם בין מי שאמורים להיות ידידיה ובני בריתה של ארצות הברית יש מי שמחכה לנפילתה, זה אומר שהחל תהליך השקיעה שלה כמעצמה". האמת, נקודה למחשבה.

אפשר לומר די בביטחון, שתחת הקדנציה האחרונה של הנשיא בוש, הידרדרו יחסי ארצות הברית-אירופה לשפל שלא נודע מאז מלחמת העולם השנייה, לכל הפחות כשמדובר ביחס האנשים ברחובות פריס, ברצלונה או ברלין, לאמריקה. לא מעט ישראלים אמרו לי ש"האירופים מקנאים בארצות הברית". זה לא נכון. רובם המכריע כלל לא מעוניינים להיות אמריקאים, ותחושותיהם כלפי הישות המדינית הזו הרבה יותר מורכבות ואמביוולנטיות.

אם מסתכלים למשל מנקודות מבט כלכלית ותרבותית, היחס יותר חיובי משלילי. בבתי ספר למנהל עסקים באירופה משתמשים במודע ובמוצהר במתודולוגיות מבוסטון ומניו יורק. אז נכון שאירופאי ממוצע יעווה את פרצופו כשיציעו לו ללכת ל"מקדונלדס", אבל עם הצלחתה של הרשת בצרפת לא ניתן להתווכח. בספרד, אגב, קמה לרשת תחרות מקומית בשם "פאנס אנד קומפני", שלא ממש מציעה אלטרנטיבה, ומייצרת בדיוק את אותו פאסט פוד, רק על בסיס הבוקאדיו (סנדביץ') הספרדי. הקפיטליזם האמריקאי הוא השיטה השלטת, נקודה. מבחינה תרבותית, יש להודות שמותו של כריסטופר ריב, למשל, כיכב פה בעיתונים, לא למרות, אלא בגלל שהוא היה סופרמן - גיבור אמריקאי. ועם זאת, לא מעטים האירופים שמרגישים שהתרבות שלהם גבוהה יותר. במהלך שיעור בו השתתפתי החל אחד האמריקאים משפט במילים "בתרבות האמריקאית". תלמיד גרמני קטע אותו: "אבל הרי אין לכם תרבות". כולם צחקו, וכידוע - בכל צחוק יש שמץ של אמת.

היחס השלילי כלפי ארצות הברית מתגלה כשמדובר באורח החיים האמריקאי. הקולניות האמריקאית, וההנחה המובלעת שלהם שכווווולם מדברים אנגלית שוטפת, סחטה מלא מעט אנשים סביבי סינונים של כינוי הגנאי הספרדי לאמריקאים - "גרינגוס". חוסר העירנות שלהם להבדלים תרבותיים, הנחתם שכולם מתנהגים כמוהם, גורם לעתים לעוינות ממש. פעם אחת נכנסה לאולם ההרצאות בחורה צפון אמריקאית ובידה שקית ביסקוויטים. המנחה העירה לה שבספרד מדובר באקט מאוד לא מנומס. "אני לא מבינה את המקום הזה", אמרה האמריקאית, "מותר לעשן בכל מקום, אבל לא מנומס לאכול אפילו ברחוב. זה ממש הפוך". המנחה ענתה לה בנימוס שלא יכול היה להיות אסרטיבי יותר: "הפוך מאמריקה. אבל את בספרד".

הטעם האמריקאי בלבוש ("ג'ינס וסמרטוט מעל" כמו שמישהו אמר לי פעם), ובאוכל ("העיקר שיהיה הרבה"), הוא נושא קלאסי להקנטות. הוורקוהוליזם האמריקאי מביא לאירופים את הסעיף: "הם חיים בשביל לעבוד, אנחנו עובדים בשביל לחיות", הם אומרים. ויש גם טענות מהותיות יותר: "האמריקאים בטוחים שהם המדינה החופשית בעולם", אמר לי ידיד טוב, "אבל בתכל'ס הם מדינה עם חוקים נוקשים, כמעט מדינת משטרה". אחרים לא אוהבים את מה שהם מכנים "פוריטניות מזויפת" - ההיתלות בערכים גבוהים (לרוב דתיים) שאינה עומדת במבחן המציאות.

הנקודה האחרונה היא זו הפוליטית, וכאן לא תופתעו לגלות שאין שמץ של יחס חיובי. האירופים חולקים וזועמים על המדיניות האמריקאית כמעט בכל תחום – ובראש ובראשונה כמובן, המלחמה בעיראק. האיבה האירופית לממשלו של בוש גדולה מכפי שאתם מתארים. דוגמא לכך היא דברים שאמר תושב טורקיה, ושצוטטו במאמר בנושא צירוף טורקיה לאיחוד האירופי: "אנחנו לא נהיה סוס טרויאני אמריקאי. לאירופים אין מה לדאוג, גם אנחנו לא אוהבים את אמריקה". נראה שיותר מכל, זועמים האירופים על השחצנות, והשימוש לרעה (לפרשנותם) שעושים האמריקאים בכוחם העודף, או כמו שנאמר כאן לא פעם אחת: "הם בטוחים שהם מרכז העולם ויודעים יותר טוב מכולם".

"מעולם לא עניין אותי לבקר בארצות הברית, וכל שנה זה מעניין אותי פחות", אמר לי פקיד באיזה משרד כאן. מה גרם להם, לאמריקאים, להיות כל כך לא אהודים דווקא באירופה? נראה שבבסיס הכל מדובר באותה שחצנות. האמריקאים, מנקודת מבט אירופית, לוקים בהיבריס, חטא הגאווה שאין לו כפרה במיתולוגיה היוונית. זה נכון שיש בסיס מוקדם יותר לחוסר החיבה לאמריקאים, אבל ממשל בוש החריף את התחושה עד כדי איבה כמעט. לאחר שמבחינים בכך, הדיבורים על דקדנס אמריקאי לא נראים כל כך חסרי בסיס. לכן, שלא יהיה לכם ספק באיזה מועמד לנשיאות תומך הרוב המוחץ באירופה. כיוון שהאלמנט הפוליטי הוא המכריע ביותר, ומשפיע על שאר התחומים, ההתעניינות האירופית העצומה בבחירות בארצות הברית נראית יותר מהגיונית, אבל על כך – בשבוע הבא.