זכות הסירוב

אז הרמטכ"ל קורא לכל הצדדים "להשאיר את צה"ל מחוץ לוויכוח הפוליטי", והשומעים אינם בטוחים אם המפקד העליון מדבר על אותו צה"ל שהם מכירים. שהרי כבר הרבה שנים שצה"ל משמש כלי להגשמת מטרות פוליטיות, שלמצער אפשר לכנותן שנויות במחלוקת, כדי שלא לומר הזויות. צה"ל חדל מזמן להיות צבא ההגנה לישראל, צבא העם, והוא צבאה של הממשלה אשר מפעילה אותו ככלי למטרותיה הפוליטיות. כל חייל בשטחים שמאבטח התנחלות – אינו עוסק בהגנת המדינה, אלא משרת את מדיניותה הקולוניאלית של הממשלה, בניגוד לרצונו ולהסכמתו של חלק גדול בציבור. כל קצין בשטחים שמנפנף בצו "שטח צבאי סגור" כדי לעצור ישראלים המבקשים לסייע לפלסטינים במסיק הזיתים – אינו עוסק בביטחון אלא בפעילות פוליטית. אז מה קרה, רב-אלוף יעלון? אתה עולה חדש? לא היית כאן בשלושים ושבע השנים האחרונות? לא שלחת חיילים ללוות ילדי מתנחלים לשעורי ריתמיקה? לא שלחת רק לפני שבועיים את אלוף פיקוד הדרום לפגישה עם מתנחלי עזה, כדי שיספוג חרפות וגידופים מכנופיית החצופים ההיא? מה זה בדיוק אם לא עירוב הצבא בוויכוח הפוליטי? אתה ועמיתיך לדורותיהם שקעתם כל כך עמוק בלב-ליבו של הוויכוח הפוליטי, שלא הרגשתם איך ממשלות ישראל גנבו לכם את צה"ל מתחת לאף.

בנאומו אמש גינה הרמטכ"ל נמרצות את "הסרבנים מימין ומשמאל", והאוזניים כבר ממש כואבות למשמע ההבל הממוחזר הזה. ראשית, כדאי להזכיר, אין בכלל סרבנים מימין, יש רק פטפוטים על סרבנים מימין. זוהי ביצה שלא נולדה וכבר היא מרוחה על פרצופם של כל הפוליטיקאים ואנשי התקשורת. חובשי הכיפות הסרוגות הם גיבורים גדולים בהפרות חוק כאשר הם יודעים שאיש לא יגבה מהם את מחירן. החל במה שמכונה "מאחזים בלתי חוקיים", דרך תפיסת חנויות של פלסטינים בחברון, עקירת עצים, מסעות ירי והפחדה בכפרים, ועד רצח של פלסטינים – איש מהם מעולם לא נתן את הדין. כל התפלצת הזאת שנקראת "מפעל ההתיישבות בשטחים", לידתה והורתה בצפצוף על החוק, שעה שכל ממשלות ישראל מתקפלות לנוכח הבריונות האלימה, ומשתחוות בפני הלהט הלאומני-משיחי, מבלי שיעלה בדעתן לאכוף את החוק על מפיריו. עוד לא זכינו לראות אף סרבן מהימין, מפני שעוד לא פגשנו אף אחד מהם שמוכן להפר את החוק וגם לשבת, לשם שינוי, בבית הסוהר.

כאשר באים לדון בהבדל בין סירוב מימין ומשמאל, יש להבחין בין שני עניינים: הזכות לסירוב מצפוני במדינה דמוקרטית באופן כללי, והשיפוט המוסרי של סירוב ספציפי. מבלי להיכנס לשאלה האם ישראל היא בכלל מדינה דמוקרטית, או שמא היא דמוקרטית רק בגבולות הקו הירוק ורק ליהודים, אפשר לקבוע שהדבר היחיד שאכן משותף בין סרבני השמאל הממשיים לסרבני הימין הווירטואליים, הוא זכותם הבלתי ניתנת לערעור לעצם הסירוב המצפוני. לא יכול להיות שום ספק שהזכות הזו מוקנית לכל אדם, בתנאי שסירובו מתבטא בהיעדר פעולה ולא בעשייה אקטיבית. אין לאיש זכות לסרב לציית לרמזור אדום, או לסרב לחוק האוסר על גניבה, אבל מותר לכל אדם לשלב את ידיו ולסרב לבצע פעולה הנוגדת את מצפונו, גם כאשר מצפונו חולה ומעוות. על כן, אם וכאשר יהיו סרבני הימין נכונים לשלם את מחיר סירובם, ואם וכאשר יהיה מי שיגבה אותו מהם – תעמוד להם הזכות לעשות זאת, בדיוק כפי שהיא עומדת לסרבני השמאל.

כל זה אינו פוטר אנשים הגונים מלבחון עניינית את ההבדל בין מניעי הסירוב השונים ולשפוט את הצדקתם מההיבט המוסרי. אז ככה: סרבני השמאל מסרבים לקחת חלק בשלילת זכויות אדם, בהפרות בוטות של המשפט הבינלאומי אשר מבצעיהן צפויים לעמוד לדין העמים. ובמלים אחרות: סרבני השמאל מסרבים לבצע פקודות שבמהותן הן בלתי חוקיות בעליל, ועל כן הסירוב שלהם נובע מתוך כיבוד החוק, המוסר והמצפון. ואילו בעלי הפה הגדול שקוראים לסרבנות מימין, מסרבים (בתיאוריה) למלא פקודות שאם בכלל יינתנו, תהיה תכליתן תיקון העוול, השבת הגזל לבעליו, וכיבוד המשפט הבינלאומי והאמנות שישראל חתומה עליהן. למה הדבר דומה? להבדל בין חייל אחד, נניח שמאלני, שמסרב לפקודה להכות שבויי מלחמה בטענה שהדבר נוגד גם את מצפונו וגם את אמנת ז'נווה, לבין חייל אחר, נניח ימני, המסרב לפקודה לתת לשבויים מים מפני שהדבר נוגד גם את מצפונו וגם את הציווי האלוהי של "עין תחת עין", או כל ציטוט רבני אחר. לא כל כך קשה לשפוט למי מהשניים יש הצדקה ואף חובה לסרב, ומי אינו אלא בנדיט מושחת. אז די כבר להתייחס למשוואה הנואלת הזאת, "הסרבנים מימין ומשמאל", כאילו איינשטיין קבע אותה. "הסרבנות," אמר הרמטכ"ל, "היא סכנה לציונות". יש לי חדשות בשבילו: הציונות מתה. הצייתנות הרגה אותה כבר מזמן.