בלוג גוש קטיף

נא להכיר - משפחת ברגר, מושב גני-טל. גוש קטיף: יואב, 30, בעל משתלה לגידול צמחי גן;

שלומית, 30, מורה בהכשרתה, עובדת עם יואב במשתלה; הדס, 4, גברת קטנה, יודעת טוב-טוב מה היא רוצה, ומסתובבת כל הזמן עם חברות; איתן, 2, מתוק וכובש. אוהב לשחק בכל מכשיר שממש לא נועד למשחק. בעיקר במה שהכי יקר.

בשבועות הקרובים ננסה לשתף אתכם במה שעובר על משפחה ממוצעת שנדרשת פתאום, באמצע החיים, לנהל את שגרת חייה במצב של חוסר ודאות שהטילה עליה הממשלה אותה בחרה.

אז איפה מתחילים?

יואב גר בגני-טל מגיל שמונה.כל ילדותו, חבריו וזיכרונותיו נמצאים במושב. שלומית ויואב הכירו, טיילו יחדיו בהודו, תאילנד ונפאל והחליטו להתחתן במושב גני-טל ולהקים שם את ביתם.

הדס נולדה יומיים לאחר שהתחיל "המצב" ("אינתיפאדת אל-אקצה" ועוד שמות השמורים ודאי בארכיוני העיתונים ושהפכו בינתיים למלחמה הנוכחית), ואת נסיעתה הראשונה הביתה מביה"ח עשתה באוטובוס ממוגן ירי, מלווה בשיירה של רכבים והיא בת שלושה ימים. איתן כבר נולד למציאות של פצצות מרגמה וטילי קסאם (פצמר"ים וקאסמ"ים בסלנג המקומי) שנוחתים עלינו פה ושם. במציאות מטורפת שכזאת ניסינו ודי הצלחנו לחיות את חיינו בצורה נורמלית - להזמין חברים, לצאת מדי פעם ולחיות כמו כל משפחה ממוצעת. עד ש....
ראש ממשלתנו היקר המציא את המושג "התנתקות" - מילה שמערערת את שלוותינו ומוזכרת בתקשורת ללא הפסקה.

לקח לנו קצת זמן להתאושש, והתחלנו לעבוד. בהתחלה היה זה משאל מתפקדי הליכוד. מצאנו עצמנו עוברים מבית לבית, מעיר לעיר, בניסיון לשכנע מתפקדי ליכוד. בכל מקום אנשים כבר הספידו אותנו: פה זורקים בדיחה, שם מציעים להיות שכנים טובים, אבל אנחנו בשלנו - חדורי אמונה בדרך. לא נותנים לפסימיות לחלחל ומנסים להתעלם.

יום הבחירות. כמעט הצלחנו, אנחנו קרובים לניצחון, ואז - ירי על כביש כיסופים, טלי חטואל ובנותיה נרצחות באכזריות. ניצחנו במשאל, אבל אין הרגשת שמחה. אי אפשר לשמוח כשעצובים. אפשר לכל היותר להרגיש הקלה, אפשר לנשום... אך לא! ראש הממשלה מצפצף על המשאל.

לא מתייאשים, ממשיכים. שוב עוברים מעיר לעיר, בית בית, מחתימים על עצומה ומספרים על השרשרת. הפעם זה לא רק מתפקדי ליכוד, לא כולם מוכנים להקשיב אבל אנחנו לא מתייאשים ומדברים אם מי שמוכן. וואו!!! הצלחנו!! איזה מפגן מרשים!! יופי אפשר לנשום, אבל... לא! לרה"מ זה לא מזיז אפילו את קצה הפופיק.

אז ממשיכים הלאה - למפגן המאה. משנסים מותניים, מוכנים לעבודה. אבל עוצרים אותנו. הפעם אומרים לנו, גוש קטיף יושבים בשקט, נחים. המטרה: לעורר את תושבי הערים להקים מטות ולעבוד. כיף, אבל גם קצת מוזר לשבת בשקט לפני פרויקט כל כך גדול. החברה ממטות הערים ברחבי הארץ באמת עובדים קשה, אבל הפעם זה שלהם. לנו לא מרשים לעבוד. אולי הפעם זה ישכנע את שרון.

יום רביעי 13.10, שלומית מקבלת טלפון מהמטה. מבקשים ממנה לדבר על הבמה המרכזית בירושלים כנציגת הגוש. הפחד וההתרגשות מתערבבים להם יחד. בערב, לאחר שהילדים ישנים, אנחנו יושבים יחד לכתוב את הנאום. יושבים, צוחקים, כותבים, בסוף יוצא משהו.

יום חמישי 14.10
ההתרגשות לקראת מפגן המאה בעיצומה. מארגנים את הילדים (יהיה כיף, תפגשו את סבא וסבתא), כולם בחולצות כתומות, ויאללה- לירושלים. ברדיו לא שומעים כלום. מה קורה? למה הם לא מודיעים? הרמנו כזה פרויקט ואת התקשורת זה לא מעניין? מנסים לנחם את עצמינו, אולי מוקדם מדי, אחר כך ידברו.

מגיעים למפגן. פוגשים אנשים בכל הגילאים. פה צעדת לפידים שמגיעה, ופתאום צעדה מהכיוון השני. וואו, מרשים. חמש צעדות לפידים ממקומות שונים. על הבמה מתחילים לדבר, אנשים מריעים. אצל שלומית תחושה של פרפרים בבטן - עוד מעט תורה לעלות. אני עולה לבמה ושומעת את קולי מהדהד ברחבי הכיכר, וחשוב לי שאנשים ישמעו וידעו שאנחנו לא נתייאש ונמשיך במאבק עד שהאמת תנצח.

בדרך הביתה כבר מתחילים לשמוע בתקשורת שהיה כישלון. כישלון? להוציא עשרות אלפי אנשים מהבית ולהפגין בו זמנית במאה מקומות זה כישלון? נכון שהרבה יותר מרשים לעמוד במקום אחד מאות אלפים. אבל מאה הפגנות שהן יוזמות של מאה מקומות, זה לא רק "המתנחלים" , זה גם טבריה, רמת גן, ירושלים ואילת. זה כבר קולו של העם ומקולו של העם אי אפשר להתעלם. אבל ראש הממשלה כרגיל מצפצף.

יום ראשון 17.10
4:00 בבוקר, מתעוררים לקול פיצוץ חזק. בדיעבד יתברר שנפלו קסאמ"ים בחממות ופצמ"ר במושב. יש אנשים שחוזרים לשגרה ויש את אלה שהאירוע מספק להם את נושא השיחה למשך היום. בצהרים ראשי יש"ע נפגשים עם ראש הממשלה והנושא נלעס ונטחן ברדיו. אחה"צ הולכים עם הילדים לגן המשחקים. הילדים משחקים וכך נשמעים ההורים: אחד היה בטוח ששרון יקבל את משאל העם. "כבר לחצו עליו, אפילו היועצים דיברו בכיוון". אחר מתעצבן על ראשי יש"ע שהסכימו לפגישה. "חצוף! כזה עלבון, למה צריך לדבר איתו במילא לא מעניין אותו". שלישית בכלל מתנגדת למשאל עם. "שרון נבחר כי הוא התנגד לתוכנית "מצנע" שרצתה לפנות ישובים. אם הוא שינה את דעתו עליו ללכת לבחירות". רביעית העדיפה לשתוק. "די, כבר כמה אפשר". ככה זה יום רגיל בגוש קטיף.