לא רוצים לפחד

רק בת שבוע בתי הקטנה והבכורה אבל תנאי גידולה היו עניין מרכזי בתקופת ההריון. תקופה לא ארוכה לפני כן כבר התפכחנו מהחלום של גידול בתנו בבית קטן מוקף גינה ירוקה, פשוט כי היד אינה משגת. התפשרנו על עיר, לא גדולה מדי, קרובה למרכז ששידרה לנו איכות חיים, בצד כל השירותים הדרושים ולא רחוק ממרבית בני המשפחה (הרי גם על שירותי שמרטפות צריך לחשוב).

הרבה פחדים היו ועדיין יש לנו לגבי איך תגדל העלמה: ברור ששכונה טובה עם ביטחון אישי היתה עיקרון מנחה ראשון, אחר כך שירותי החינוך המקומיים - שלא תצא לנו נערת אקזיט עם הד מוחי. מצד שני חששנו שהסביבה הטובה בה בחרנו תכניס אותה ללחצי התחרותיות החומרנית האופיינית. וכן, ברור לנו ששום מקום אינו מוגן לגמרי משלל הסכנות האופפות פעוט – מתאונות שונות, מחלות וחולי מין האורבים בגנים הציבוריים, רחמנא לצלן.

אפילו לרגע לא עלתה במוחינו האפשרות לגדל את ילדינו בשטחים. עם שיקולי אידיאולוגיה בצד, לשנייה אחת לא קסם לנו חלום הבית הירוק מעבר לקו הירוק. העדפנו להתכנס בדירה לא גדולה מאשר להתכווץ באוטובוס או רכב ממוגן. אף פעם לא קסמה לנו ההזדמנות לרכוש וילה נאה עתירת מפלסים, נוף הררי – וגדר ביטחון. גם לא האופציה לעשות מכה על חשבון הקופה של יונתן בשיא ולשדרג את עצמנו בעתיד לבית נאה במקום מרכזי יותר לא עלתה לשנייה בראשנו. למה? כי אני מפחד לשלומי ולשלום בני ביתי, אינני מתבייש בכך.

ברור שגם בעיר אני מפחד. אני נועל את הדלת בכל לילה, לא משאיר מפתח בעציץ או בארון החשמל, ואפילו את האינטרקום אני לא פותח למי שלא מצויד בסיסמה המרחבית. אני לא מתבייש לחשוד באנשי מקצוע שלא הזמנתי, בטיפוסים חשודים שמסתובבים סביב ביתי. לא פעם עיכבתי טכנאי "בזק" או חברת חשמל שלא נראה לי לחקירה קצרה וצולבת, ממנה יצא מיוזע והמום. גם כאן בגוש דן אני חושש בכל פעם שאשתי עולה לאוטובוס לעבודה. גם בלב תל אביב אני בוחן את סידורי האבטחה סביב בית הקפה או המסעדה אליה אני נכנס. אבל כל זמן שאני גר כאן, ולא בניו זילנד, מדובר בסיכון סביר ומחושב.

כמי שמאמין בגורל, לצד אמונה מסוימת באלוהים, האמרה "דונט פוש יור לאק" מהווה סיסמה לפיה אני חי את חיי. אם חס ושלום תגיע רעה קטנה ביותר אל ביתי בטוח שאמצא את מי להאשים, כנראה שאת עצמי או את הממשלה. אבל איך אוכל להסביר לעצמי אסון כלשהו שנובע מבחירה מסוכנת של מגורים בלב חבל ארץ עוין. האם אחיי המגדלים את ילדיהם מעבר לקו הירוק וגדרות המערכת, בין אם בשם האידיאולוגיה בין אם בשם ההזדמנות הכלכלית, יכולים באמת ובתמים להסביר את אובדן או פציעת יקיריהם, חס וחלילה, בסיבה מוצדקת כלשהי? האם חזון מיושן, שיקולי אסטרטגיה שאבד עליהם הכלח, או דבקות בקברי אבות יספקו מזור לכאבם? האם כל השיקולים הללו לא נראים להם כבר אוויליים כשפעמי ההתנתקות הולכים ומתחזקים?

ולא אחיי היקרים, לא תוכלו להאשים אותי בפחדנות או בחוסר פטריוטיזם, כי את שירות המילואים שלי אני מבצע בדבקות. שירתתי את מולדתי שנים לא קצרות בכוחות הביטחון, הרבה יותר למען הערך שבכך מאשר עבור השכר שניתן לי. וגם אם תתעקשו ותקראו לי פחדן, אחייך בענווה מקבלת, כי ערך החיים והמשפחה עומדים בעיניי הרבה מעל ערך האדמה וקברי האבות. ככה אני ציוני.