לא מוכנים לפחד

לאחרונה נכפתה עלינו מתקפת הטרור הממשיכה להפיל חללים מאזרחי ישראל. מדינתנו – ודאי למי שמביט עליה מבחוץ - הפכה להיות מקום מסוכן, שלא ממומלץ לטייל בו, ולו היינו שואלים את תושבי בריסל, ללא ספק היו אומרים שמי שמגדל את ילדיו בתקופה זו בישראל מסכן אותם עבור האידיאולוגיה הציונית שלו.

כתושב גוש עציון, חייתי עד ספטמבר 2000 באזור יפיפה, באיכות חיים גבוהה, וסביבי אוכלוסייה מגוונת, שרובה מחתך סוציו-אקונומי גבוה. יש לנו כיום שלושה ילדים, ואיננו מתפשרים על חינוכם (בי"ס פרטי), בריאותם, לבושם ושמחת חייהם. אני חייב להודות, שכאשר קבענו את ביתנו כאן, לא היתה זו אידיאולוגיה גבוהה וחלוצית שעמדה מול עינינו, אלא איכות חיים, קירבה לירושלים ומשכנתא סבירה.

אך בתוך כך, אירועי הפח"ע – בכללם ירי בכביש המנהרות שהפך את הנסיעה לעבודה וחזרה הביתה למסוכנת, ולילות שבהם כמעט ולא נסענו בכביש (וגם אז עם שכפצים) - היוו דווקא זרז להקמת שכונה חדשה ליישוב או בלשון אחרת - מאחז, שבו אנו גרים עד היום.
איננו מוקפים בגדר, שלטעמי אינה תורמת מאומה לביטחון (אלא אם היא נותנת התרעה כשחוצים אותה), ואני חש שכיום ילדי גדלים במקום נהדר. איננו חיים בתחושת סכנה יומיומית, ועם זאת כמובן שאיננו שאננים. אנו מגדלים כלבים, והתחלנו לנעול את הדלתות בלילה, ולא מחשש לגנבים. גם הילדים אינם מורשים לטייל באופן חופשי כבעבר, ולמרות זאת אינם מרגישים מוגבלים, ואינם חרדים מפיגועים יותר מילדים הגרים בגבולות ישראל הקטנה. לו הייתי חי בעיר גדולה לא הייתי מרגיש בטוח כשבתי היתה עולה על אוטובוס עירוני לבית הספר, נכנסת לקניון, או אפילו הולכת לבד לבקר חברה הגרה במרחק שני רחובות מהבית, עקב סכנות מסוג אחר.

המציאות "המסוכנת" הגיעה אלינו ולא אנחנו אליה. האם כשהמצב הביטחוני מידרדר המסקנה היא שצריך לברוח? ואם כן –לאן? לא שמעתי על תושבי מנהטן או דיזנגוף שעברו דירה עקב פיגוע גדול ליד ביתם, וזה מאוד הגיוני. ומי קובע "מקום מגורים מסוכן" מהו? אדם הנמצא בביתו מרגיש בטוח. כפי שכתבתי ברישא - תושב מדריד חושב שתל אביב היא מקום מסוכן, תושב תל אביב חושב כך על נתניה, והנתנייתי משוכנע שלגור בירושלים זה לא אחראי, וכל אלה יחד מטיפים שלגדל ילדים "מעבר לקו הירוק" זה מעשה לא אחראי.

עוד שמעתי טענה מגוחכת שלפיה גם תושבי כפר עציון ורמת מגשימים פינו את ילדיהם במלחמה. אך המצב רחוק מלהיות דומה. כשצבא זר היה בדרכו לכבוש את גוש עציון (48') ואת רמת הגולן (73') - פונו הנשים והילדים עד לסוף המלחמה. כנופיות מרצחים אינן עילה לפינוי ילדים. זהו טיעון לא רציני של בעלי מצפון מזויף, שלא הטיפו לתושבי אביבים ומשגב עם בשעתם הקשה, אלא גילו כלפיהם קצת יותר אמפתיה.

אני מודה לכל מי שביטחון ילדי חשוב לו. אך אין צורך שתגדלו אותם אצלכם. ילדי חיים בשלווה מרגישים חופשיים ומאושרים, ואפילו כבר לא מרטיבים בלילה.