נשיא אחד ביום: הארי טרומן

אופטימיסט ושחצן, פטריוט ועקשן, שחקן פוקר חסר השכלה, והאיש שלא סיפרו לו על פיתוחה של פצצת האטום, אך היה היחיד לממש את האיום הגרעיני. הארי ס. טרומן, נשיאה ה-33 של ארצות הברית, נולד ב-1884 במיזורי, למשפחת חקלאים קשת יום. אביו הקשוח, היה מכה אותו במקל לעתים תכופות, והשביע אותו כי יגדל גם הוא להיות חקלאי. ואכן, מלבד תקופה קצרה כפקיד בנק, עבד טרומן בחווה המשפחתית עד גיל 30. הוא סבל מכל רגע, אך מהפחד לא העז לזוז מהחווה, עד שאביו מת. לאחר מכן, ניסה את כוחו בכמה יוזמות עסקיות, אך כולן כשלו בזו אחר זו.

עם כניסת ארה"ב למלחמת העולם הראשונה, היה טרומן נחוש לשרת, למרות שעבר מזמן את גיל הגיוס וזייף גם בדיקות עיניים. לבסוף הצליח, ושירת כסרן בחיל הרגלים ואף נודע במהרה כגיבור חסר פחד. כשחזר, נשא לאשה את חברתו אליזבת' (בס) וואלאס ופתח חנות רהיטים בקנזס סיטי (רגע, גם לנו היה מוכר רהיטים, לא?). החנות נכשלה וטרומן פשט את הרגל. בהיותו פופולרי במחוז בו הוא גר, ומקורב לדמוקרט החזק שבו, טום פנדרגסט, הוא החליט לנסות מזלו בפוליטיקה. טרומן נבחר לשורת תפקידים ציבוריים, ובעוד פטרונו מתקרב למאפיה, נותר הוא בלתי משוחד. טרומן היה נציג מושלם של מעמד הפועלים, והשפל הגדול שהתחולל באמריקה, עזר לו להתקדם פוליטית.

ב-1934 נבחר טרומן לסנאטור, כשהוא מדלג על שלב בית הנבחרים המסורתי. בסנאט נודע טרומן כאיש ישר והגון, עם שפה פשוטה אך צבעונית, ושם דבק בו הכינוי "הארי, עשה להם ת'מוות". טרומן הפך לאחד הגורמים החזקים במפלגה הדמוקרטית ובוושינגטון. הוא עמד בראש ועדה חוקרת של הסנאט, שחשפה שחיתויות במשרד ההגנה. המקרה הציב אותו בליגה של הגדולים. בוועידה הדמוקרטית של 1944, ולאחר שכבר עבד עם שני סגני נשיא, החליט פרנקלין רוזוולט לרוץ לכהונה רביעית עם טרומן כמועמד לסגן נשיא. זאת לאחר שכנועיהם של האנשים החזקים במפלגה, שלא אהבו את הסגן המכהן, הנרי וואלאס. בצל מלחמת העולם השנייה, ניצח הצמד בקלילות, כשטרומן (לדבריו) בכלל רוצה לשרת כהונה אחת כסגן נשיא ולחזור לעבודתו האהובה בסנאט. מספרים שכאשר הודיעו לו על שקילת מועמדותו, הוא צעק "תגידו להם שילכו לעזאזל!".

שבועות מספר לאחר השבעתו הרביעית, התמוטט רוזוולט ומת. העדויות חלוקות בשאלה כיצד שמע טרומן על מינויו לנשיא. לדבריו, הוא היה בישיבה בסנאט כשאלינור רוזוולט סיפרה לו כי הנשיא מת. הגרסה הפופולרית יותר (וכנראה הנכונה), מספרת שהוא היה בעיצומו של משחק פוקר סוער, כאשר ביקשוהו לבוא לבית הלבן. טרומן, משותק מפחד, הושבע לנשיאות. לרווחתו, החזית נגד גרמניה הסתיימה כחודש לאחר כניסתו לתפקיד, וטרומן התפנה למקד את תשומת לבו במלחמה בחזית היפנית. ההערכות הפסימיות לגבי האבדות הצפויות עוד בניסיון לכיבוש יפן, הובילו אותו להחלטה לסיים במהרה את המלחמה, גם אם פירוש הדבר שימוש בנשק החדש והאימתני, שפותח זה מכבר בסודי-סודות.

לאחר אולטימטום סופי ליפנים, ניתנה הפקודה, וביום חמים אחד באוגוסט יצא המטוס "אנולה גיי" בדרכו להירושימה, נושא עליו את פצצת האטום, שכונתה "ילד קטן". כ-80 אלף איש נהרגו מייד (ועוד עשרות אלפים אחרי), אך יפן לא נכנעה. שלושה ימים לאחר מכן, הוטלה על העיר נגסקי הפצצה השניה,"איש שמן". עניין של 40 אלף איש חרוכים נוספים. חמישה ימים לאחר מכן התעורר הקיסר הירוהיטו, ולמד להגיד "אני נכנע". למרות הביקורת, שתרדוף אותו עד מותו, טרומן לא התחרט מעולם על ההחלטה. מלבד הזוועה האנושית מחד, והסיום המהיר של המלחמה מאידך, פתח האירוע את מרוץ החימוש המטורף בין ברית המועצות לארצות הברית.

טרומן התפנה מהמלחמה החמה שהצטננה, למלחמה הקרה שנפתחה והתלהטה. ב-1947, בנאום לקונגרס, הוא הודיע כי יסייע למדינות בעולם לשמור על חירותן. הולדת "דוקטרינת טרומן", סיימה את תקופת הבדלנות המוצהרת של ארה"ב, שנמשכה כמעט 150 שנה (חלקה במלחמות העולם "נכפה" עליה). למעשה, פתח טרומן חזית מול הקומוניזם, בשאיפה לעצור את התפשטות הסובייטים. עמדתו של טרומן, שמיצב בכך את הדמוקרטים במרכז המפה, סחפה ימינה את המפה הפוליטית, שעה שבצד הרפובליקאי החלו לככב אנשים כמו הסנאטור ג'ו מקארתי, האיש וציד המכשפות. שיאה של המדיניות היה בפרוץ מלחמת קוריאה, ב-1950, אז שלח טרומן את הצבא האמריקאי לשחרר את דרום קוריאה מכיבוש הצפון הקומוניסטי. ענייני החוץ הסיטו את תשומת הלב מנושאי הפנים, שגם בהם עשה טרומן עבודה לא רעה כלל, כשהוא מקדם שוויון זכויות ויוזמות סוציאליות רבות, במהלך כולל שנקרא ה"דיל ההוגן" (על משקל "הניו-דיל" של רוזוולט).

אותו רצון לעשות מהפך בתחום זכויות האזרח, לצד ביקורת נוקבת על תפקודו והפסדים גדולים לדמוקרטים בבחירות אמצע-הקדנציה, כמעט ועלו לטרומן בנשיאות. באמצע כהונתו, הוא עמד לבחירה מחדש, למרות שההנהגה הדמוקרטית התחננה אליו להסיר את מועמדותו. בוועידת המפלגה של 1948, עזבה קבוצה גדולה של נציגים מהדרום את המפלגה במחאה על העניין. הם הקימו מפלגה בשם "זכויות המדינה", ומינו את סטרום ת'ורמונד כמועמדם לנשיאות. אותו ת'ורמונד, שמת בשנה שעברה בגיל 101, כשהוא מכהן כסנאטור רפובליקאי יותר מחמישה עשורים. מפלגה נוספת, "הפרוגרסיבים", מינתה כמועמד את סגן הנשיא אותו החליף טרומן, הנרי וואלאס. אך המירוץ היה, כמובן, בינו לבין המועמד הרפובליקאי, תומס דיואי, מושל ניו יורק.

כל הסקרים קברו את טרומן, וההספדים הפוליטיים כבר נכתבו, אך הנשיא האופטימי והעקשן יצא למסע חוצה יבשת, כשהוא נוסע ברכבת מיוחדת לכל פינה ופינה, פוגש ומשכנע אלפים רבים של מצביעים. הסקרים טעו בגדול (ובמפתיע), וטרומן צולם ביום שאחרי הבחירות, כשהוא מחייך מאוזן לאוזן ומניף עיתון שכותרתו "דיואי מביס את טרומן". בתקופת הכהונה השנייה, שיקם טרומן את הבית הלבן, בשיפוץ הגדול ביותר מאז בנייתו. אך מה שהעסיק אותו רוב הזמן, כמובן, הייתה מלחמת קוריאה. בשיא המלחמה, פיטר טרומן (באומץ רב, יש לציין) את המפקד הנערץ של הכוחות האמריקאים, הגנרל מקארתור, אשר ביקש להפציץ את סין. הפופולריות שלו צנחה לשפל, שלא נודע מאז (כולל ניקסון לפני התפטרותו). ב-1952, הודיע כי לא ירוץ לכהונה נוספת. טרומן זכה לחיות עוד שני עשורים ולראות את המוניטין שלו משתקם, וזכור כאחד הנשיאים הנחושים, הישרים והאמיצים ביותר.

טריווייה לשיחות סלון:

- האות האמצעית בשמו - ס. - היא לא קיצור. היא שם רק כדי לעשות כבוד לשני סביו.
- הוא היה הנשיא הראשון שנאם בטלוויזיה, בשידור ישיר לאומה.
- הוא היה שמאלי, אך הוריו הכריחו אותו להשתמש ביד ימין.
- הוא ניצל מניסיון התנקשות ב-1950. אחד משני המתנקשים נידון למוות, אך טרומן המתיק את עונשו למאסר עולם. וג'ימי קרטר חנן אותו ב-1979.
- בתקופתו הוקמה מדינת ישראל, בה תמך גם בעת הכרזת העצמאות, וגם לפני, בהצבעה באו"ם על תוכנית החלוקה.