חרקירי, ג'יהאד, על קידוש השם

הרמטכ"ל החליט להאמין לגרסת המ"פ. זה בסדר. כולנו רוצים להאמין למ"פ, להאמין שאין איש בינינו שהיה מסוגל לרסס, לוודא, לאשרר מיתה של ילדה בת שלוש עשרה. בגרסת "מעריב" לידיעה לא מצוין שמה של הילדה, אולי כניסיון ליצור ניכור לפרשה, אולי בלי מחשבה מיוחדת. אבל העובדה שאיננו יודעים את שמה, דווקא מעוררת הזדהות. לפעמים היעדר שם הוא יותר אישי מקיומו. שמות יש הרבה, בעיקר בעיתון. ילדה יש רק אחת. "הילדה ישנה?" "הילדה אכלה כבר?" "לקחת את הילדה מהגן?", הילדה הוא לא רק כינוי כללי לילדה בלי שם. עבור הורים שמשתמשים בכינוי הזה, "הילדה" היא תמיד אחת ויחידה, "הילדה" היא קיצור ל"הילדה שלנו". מבחינתי, כנקבה, "הילדה" הוא השם שלי, כינוי הילדות, המעורר מיידית תחושה של מבוגר אחראי בשטח, שמתאם עם מבוגר אחר איזושהי פעולה הנוגעת לי, הילדה. העיתון, הרמטכ"ל, המ"פ, גם הם אומרים עכשיו "הילדה". ודאי, זו הילדה שלהם.

בשבוע שעבר פורסמה ידיעה על מכונית שנמצאה בהרים ביפן, ובה גופותיהם של שבעה צעירים, שביצעו, ככל הנראה, את ההתאבדות הקבוצתית הגדולה ביותר הזכורה שם. באותו יום התפרסם, תחת הכותרת "אני לא מתחרטת", סיפורה של המחבלת המתאבדת סוהאן אצלאן, שנתפסה בדרכה לבצע פיגוע בישראל.
מה בין ההתאבדות היפנית, בהרים, רחוק מעין אדם, שבע גוויות שלוות, שמוטות, רדומות, מוות לא אלים כמעט, פרטי, מול האקסטרווגנזה של הפיגוע, ההתכוונות החברתית שלו, שלפחות כלפי חוץ, היא מרכז ועילת המעשה? ההתאבדות של היפנים, ככל התאבדות פרטית, עומדת על זכות הפרט להיות אדון למותו. פיגוע ההתאבדות תובע את זכותו של עם להיות אדון לחייו.
שבעת היפנים (ושתי צעירות נוספות שנמצאו במכונית אחרת, ליד מקדש) לא הכירו זה את זה קודם. הם הכירו באינטרנט, איש איש בחדרו, לבד. הם קנו תנורי-פחם רעילים דרך האינטרנט, עדיין לבד. הם נפגשו פיזית בפעם הראשונה כדי להיפטר מהפיזיות שלהם, ביחד. סוהאן אצלאן לא הכירה אף אחד, עד שנתפסה.
הרווקה הנכה מעזה, כפי שהוצגה וגם הציגה את עצמה, מעידה שהיא לא נשואה ואין לה חברים כי "זה לא עידן של חברויות". ליפנים יש מילה ל"זה לא עידן של חברויות": "היקיקומורי", בידוד חברתי מוחלט. יש משהו מרגיע בעובדה שגם עבור היפנים, ביקור בחדרי צ'אטים עדיין לא נחשב לנוכחות אנושית. "לא היה לי כלום בחיים אז בחרתי להתפוצץ", אומרת אצלאן. ליפנים היה הכל. הם לא היו נכים, ועוד לא בגיל להיחשב כרווקים. בבית בטח היה להם כלב רובוט, טלפון נייד (דור שלישי פלוס), וכל מה שיכול לעבוד על בטריה. זה לא עזר להם. סיזיפוס לא שמח. "עכשיו עושים עלי כתבות אז אני מבסוטה", אומרת אצלאן. סביר להניח שכתבה בעיתון היתה מונעת גם מהצעירים היפנים להתאבד, היתה מאשרת עבורם את קיומם כמוקדי עניין סביבתי כלשהו.
"כבוד הסמוראי היה חשוב מחיים בהרבה מקרים. הרס עצמי נחשב למוצא הצודק היחיד. תבוסה והשפלה נמנעו על ידי החרקירי או ה'ספוקו'. לעתים בוצע החרקירי גם כאקט של בוז כלפי האויב, או כהפגנה נגד חוסר צדק במטרה להציל אחרים: ניסיון לשכנע את האדון לשקול מחדש החלטה או פעולה." (מתוך האתר victorian.fortunecity.com)
"אם ישראל תמשיך לבצע את אותם מעשים ברפיח, בג'בליה ובבית חנון, אנסה שוב לבצע פיגוע התאבדות"
"מאחר שלא הצליחו לבלום את ההתקדמות האמריקאית בדרכים רגילות, החלו היפנים לשכלל את נשק ההתאבדות. בסוף 1944 הקים הצי יחידה מיוחדת של טיסים מתאבדים. הכינוי שניתן לה היה קמיקזה ("רוח האלים"). חיילים רבים, ביניהם סטודנטים מגויסים, התנדבו ליחידה זו. עלילות הגבורה של הקמיקזה זכו לכיסוי תקשורתי רב, ונועדו להעלות את המורל של החיילים והאזרחים. הם הטילו מורא על הצי האמריקאי, שתחילה לא ידע כיצד להתמודד איתם". (יפן המודרנית, תרבות והיסטוריה. מאת: בן עמי שילוני)
האם ההתאבדות של הצעירים היפנים נובעת, כפי שהעריכה מומחית יפנית, מטשטוש הגבולות בין חיים למוות הנובע משיטוט יתר במרחבים וירטואלים, או שגם היא, כמו פעולת הקמיקזה, המשכה של מסורת ההתאבדות כמוצא של כבוד? האם העובדה שההתאבדות של היפנים נעשתה בקבוצה, מעבר לנחמה ולעידוד שאולי שאבו זה מזה, הופכת את ההתאבדות שלהם לאקט ציבורי יותר מאשר אקט של מתאבד יחיד בחדרו? הם יש כאן מחאה, תביעת זכות כלשהי, מעבר לזכות למות בשקט? אולי כל התאבדות היא אקט ציבורי בהכרח, הבועט במוסכמה היחידה האפשרית? ולחלופין, האם, בתוך ההמון המותקף בפיגוע התאבדות, עדין קיים המתאבד היחיד, אותו אחד שהיה יכול לתלות עצמו בחדרו בשקט, או לנשום את אדיו של תנור פחם?
נאום אלעזר בן יאיר בפני נצורי מצדה:
"כי צדקה עשה אתנו אלוהים בתתו בידנו למות מות גיבורים בני-חורין. כי המוות קורא דרור לנשמות ושולח אותן לשוב אל נווה הטוהרה, אשר שם ביתן, לבלתי תוספנה עוד לכאוב; וכל העת אשר הן אסורות בגוויה הבלה (בגוף) ושבעות רגז יחד עמה הן באמת חשובות כמתות. כי לא ייכון הקשר בין חלק האלוהים ובין החלק הבלה. ואמנם הנשמה חושפת את כוחה הגדול בעודה אסורה בגוף, כי היא עושה אותו לכלי מקבל רשמי החושים, וגם היא מניעה אותו באין רואה ומגדלה ומרוממה אותו במעשים מעל לתכונתו הכלה, הנפסדה, החדלה; אולם אחרי אשר תפטר הנשמה מהסבל המושך אותה אל האדמה, הדבק בה, ותגיע אל משכן נחלתה, רק אז תחליף כוח-נצחים ותגבר אונים באין-מעצור מעברים, ולא תראה עוד לעיני אדם, כי תהיה כאלוהים. והן אין רואה אותה גם בעודה בגוף, כי היא נסתרה מן העין בבואה אליו ונעלמה בצאתה ממנו. ורק תכונה אחת לה - כי אין כליון שולט בה, והיא סיבת כל התמורות אשר בגוף, וכל אשר תיגע בו הנשמה יחיה ויפרח, וכל אשר תרחק ממנו יבלה וימות. כה גדול חלקה בנצח! והלא איוולת היא בלבנו לרדוף אחרי החרות בחיים (בעולם-הזה), בעוד עיננו צרה בחרות-נצחים בעולם-הבא".

"את מאמינה בחיים שלאחר המוות?"
"בוודאי. האם חשבת אחרת? יש חיים בגיהנום ויש חיים בגן עדן. השהיד, מקומו בגן-עדן." (מעריב, 13.10.2004)

"תמות נפשי עם פלישתים" (שופטים ט"ז)