אחד הדיירים השנואים ביותר בבית הלבן, אדם דתי עם תסביך אדיפלי קשה, פרנואיד שהיכה את אשתו והיחיד שהתפטר מהנשיאות: ריצ'רד מילהאוס ניקסון, הנשיא ה-37 של ארצות הברית, היה סיפור פוליטי ששילב יחדיו הצלחה וכשלון. הוא נולד בקליפורניה למשפחת קוייקרים (כת נוצרית המעודדת חיי פשטות, צניעות ופציפיזם) ענייה, והדמות הדומיננטית בחייו היתה אמו, לה הוא קרא "קדושה". אביו עבר מעיסוק לעיסוק, והיה ידוע בעיירה כווכחן שקל להביאו לכדי מכות. ניקסון גדל באווירה כמעט-מיזנטרופית ושנא להתרועע עם בני גילו. עם זאת, הוא התבגר כאדם הישגי וחרוץ, והצטיין בלימודיו בתיכון ובלימודי המשפטים בקולג'. בסיום לימודיו, התחתן עם תלמה (פט), מורה ומדריכת מעודדות ולזוג נולדו שתי בנות.
במלחמת העולם השנייה, גויס ניקסון לצי ושירת בתפקיד מטה. לאחר שחרורו לא ביזבז זמן, ופנה מייד לקריירה פוליטית, ונבחר לקונגרס ב-1946, כשהוא נישא על גל הפוליטיקאים שמאחוריהם שירות צבאי טרי, ביניהם ג'ון קנדי. לאחר ארבע שנים נבחר לסנאט. במשך כהונתו התמקד ניקסון בעיקר במדיניות חוץ ורכב על כל מה שהריח מקומוניזם, בעיקר במסגרת הוועדה ל"פעילות לא-אמריקאית", שם התפרסם ברדיפת אלג'ר היס, דיפלומט שנחשד כקומוניסט. בבחירות 52', כשניקסון בן 39, הזמין הגנרל בדימוס דווייט איזנהאואר את הסטאר הפוליטי להיות מועמדו לסגן הנשיא.
ניקסון עבד קשה בקמפיין, לקח על עצמו את רוב ההתעסקות הפוליטית-מפלגתית, ממנה סלד אייזנהאואר, והרבה לנאום על "השחיתות בשלטון". הבומרנג לא איחר לבוא. במהלך המרוץ, נחשפה פרשה שאיימה על עתידו הפוליטי, ובה נטען כי ניקסון מגובה על ידי בעלי הון, אשר הקימו קרן פיקטיבית דרכה הוזרם אליו הון. אייזנהאואר כבר היה סגור על החלפתו של ניקסון, כשזה הלך לטלוויזיה במהלך פוליטי מקורי ומבריק, ונשא נאום כובש שנודע כ"נאום צ'קרס", בו סיפר על אורח החיים ה"צנוע והרפובליקאי" של משפחתו, ועל כך שהמתנה היחידה שקיבלו היה כלב קטן בשם "צ'קרס" (דמקה, יעני), עליו הבנות פשוט לא יוותרו. הנאום עבד, ניקסון יצא כמנצח וב-1953 נכנס הצמד לבית הלבן.
בדרך ארוכה ומפותלת, ניקסון נופל וקם
ניקסון הרבה לנסוע ברחבי העולם כסגן נשיא ולקח לא-פעם אחריות, בהיות אייזנהאואר מושבת לפרקי זמן לא קצרים עקב בריאותו הלקויה. ב-1960, הוא רץ לנשיאות מול קנדי. על העימות שהפיל אותו תוכלו לקרוא בפרק על האחרון. מההפסד נותר ניקסון מריר, בעיקר כלפי התקשורת שנפלה שדודה נוכח חיוכו הבוהק של ג'יי.אף.קיי. הוא לא ויתר וניסה שנתיים לאחר מכן להיבחר כמושל קליפורניה, אך הפסיד שוב. ניקסון יצא לתקשורת ונתן נאום תוקפני ומוזר, שהסאונד-בייט הזכור ממנו הוא "לא יהיה לכם את ניקסון לבעוט בו יותר". הוא פרש מהפוליטיקה והצטרף למשרד עורכי דין בניו יורק.
אך ב-1968, השתכנע ניקסון על ידי תומכיו במפלגה לרוץ שוב. הבחירות שנערכו באותה שנה בצל מלחמת וייטנאם, היו סוערות עבור המפלגה הדמוקרטית. לאחר שהציפייה כי הנשיא לינדון ג'ונסון ירוץ שוב נכזבה, הסתמן בובי קנדי, שרץ בעידודה הנלהב של גיסתו ג'קי, כמועמד הדמוקרטי הוודאי וכנשיא הבא. חודשיים לאחר ההתנקשות בידידו מרטין לותר קינג, נרצח בובי על ידי המתנקש סירחאן סירחאן, פלסטיני-ירדני, כשהוא נואם לתומכיו לאחר שורת נצחונות שלמעשה הבטיחו לו את המועמדות. ההמשך היה סוער ומבולבל עבור הדמוקרטים: סגן הנשיא, יוברט האמפרי ממינסוטה, נבחר למועמד המפלגה ועשה בחירה שגויה כשמינה את אדמונד מאסקי ממיין כמועמדו לסגנות. ועידת הדמוקרטים בשיקגו נראתה כמו פייסטה של גסטון מלכה, והיתה סוערת ומלווה באלימות מפגינים.
מועמד שלישי במרוץ, המושל הגזען והשערורייתי ג'ורג' וואלאס, מיקד אליו תשומת לב גם הוא ולקח לא מעט אלקטורים מהדרום. ניקסון, לעומתם, ממותג כ"ניקסון החדש", פשרן כלפי פנים ותקיף כלפי חוץ, שמייצג, לדבריו, את "הרוב השקט" (אותו אחד שמחפשים תמיד בכיכר רבין). הוא הפליג בשלווה קדימה עם מועמדו לסגנות, המושל ספירו אגניו, כשהוא מייצג בגרות, ניסיון ואחריות לאומית. ניקסון ניצח במעט מאוד קולות, אך ברוב אלקטורלי ברור, ונכנס לבית הלבן ב-1969.
הנפילה הגדולה
אך מרגע שהגיע לשם, חזר ניקסון להיות מתבודד וחשדן. הוא דרש יומיים בשבוע בהם לאיש אסור היה לגשת אליו, והתמקד במאמצים להטיל עלטה על כל מידע הקשור בתפקודו כנשיא. ניקסון גם מידר את הקבינט, ואת עיקר ההחלטות הביטחוניות והדיפלומטיות קיבל בעצמו, והוציאן לפועל באמצעות יועצו לביטחון לאומי, הנרי קיסינג'ר. סגנונו החשדני והבעייתי הרתיע רבים, אך ניקסון השיג תוצאות. הוא וקיסינג'ר כיכבו כצוות דיפלומטי מזהיר, כשניקסון נסע לסין ושבר חומה בין ארה"ב לבין המדינה הקומוניסטית הגדולה בעולם. הוא החל בתהליך הארוך של סיום מלחמת וייטנאם, ייצב את הדולר באמצעות ניתוקו מההצמדה למחיר הזהב, וסייע לישראל במלחמת יום כיפור. בתוך הבית הלבן, סבלה פט ניקסון, שכבר מזמן לא חיבבה מי יודע מה את בעלה, אשר לאורך שנים היה משכנע אותה שוב ושוב לסגת מבקשותיה לגירושים.
בבחירות 1972 ניצח ניקסון, בפער מהגדולים בהיסטוריה, את הסנאטור ג'ורג' מק'גאוורן, ליברל תמהוני במקצת, שעליו ריננו הרפובליקאים כי התאשפז עקב מחלת נפש וטופל בשוקים חשמליים. ניקסון ניצח ב-49 מתוך 50 מדינות, ומק'גאוורן הפסיד אפילו במדינתו, דרום דקוטה. במהלך הבחירות נעצרו פעילים רפובליקאים שפרצו למלון ווטרגייט בוושינגטון, שם שכן מטה המפלגה הדמוקרטית. ניקסון הכחיש כל קשר לפרשה. במשך שנתיים לאחר מכן, התעסק הנשיא בטיוח והדיפת הקשר אליו, בעיקר באמצעות עוזריו, רוברט הולדמן וג'ון ארליכמן. הוא טישטש ראיות, מחק פרוטוקולים ומנע עדויות.
בשיא הפרשה פיטר ניקסון את התובע המיוחד מטעם הסנאט, ארצ'יבלד קוקס, והעביר את החקירה לידי משרד המשפטים. פרטי הפרשה נחשפו על ידי שני עיתונאים צעירים, וודוורד וברנסטין, ובית הנבחרים החל בהליך הדחה חסר תקדים נגד הנשיא, שכתם אחר דבק בו במהלך השנתיים האלה, כאשר נאלץ לפטר את סגנו אגניו, אשר הואשם בעברות שוחד, ולהחליפו בג'רלד פורד. ניקסון, שלא רצה להיות הנשיא המודח הראשון, הפך לראשון שהתפטר. הוא עלה על המסוק הנשיאותי באוגוסט 74', והניף את שתי ידיו מעלה באוויר, מחווה ב"וי" תמוה בשתיהן, כשעל פניו חיוך מאולץ ועצוב.
דמותו של ניקסון העסיקה רבים בעשורים האחרונים, כאדם בעל הפרעות אישיות קשות, אך כנשיא שקיבל החלטות אמיצות ונכונות. הוא ייזכר לנצח כאחד הנשיאים הפחות פופולריים בהיסטוריה של ארה"ב, ודאי במאה ה-20. ניקסון מת 20 שנה בדיוק לאחר התפטרותו, ב-1994. מאז התפטרותו סירב לדבר על ווטרגייט והעדיף להתמקד בנושאים הקשורים למדיניות חוץ וביטחון. מעניין למה.
טריווייה לשיחות סלון:
- ניקסון עבד תקופה כאחד מעורכי הדין של פפסיקו, יצרנית פפסי.
- שניים מתוך ארבעת אחיו מתו כשהיה ילד.
- הוא ידע לנגן בפסנתר, כינור וקלרינט.
- כשהיה תינוק, אמו הלבישה אותו כילדה.
- בשנת 85' ויתר על הגנת השירות החשאי, המובטחת לו לכל החיים. בפוקס הוא שרד 9 שנים, אם תשאלו אותנו.