פאתטי. אין מלה אחרת: פאתטי

איך לא חשבו על זה קודם: בוא נצבע את הטור אייפל, המגדל שלום החלול הזה שעומד כמו בוק באמצע פריז - בצבע צהוב! נשחק כדורגל בשאנז אליזה עם ג'מצ'י, ועם שקית הקניות מגאפ ביד, ונכבוש, הו כן, בטח - נכבוש! יאללה, נכבוש את פאריז, נדרוס אותה, נכער אותה, והכל בדיל טוב כולל ארוחת בוקר. הזדמנות פצצה.

ומה שיותר טוב מזה: אפשר גם לנקום! לנקום ביוונים!! הם הרי תמיד היו מסריחים, מיהודה המכבי, שעל שמו קרוי הרחוב הכי מכביסטי בעולם, ועד לעודד קטש הבוגד, ששמעון לא יסלח לו בלב אף פעם. "המכבים מול היוונים" זועקות בלי בושה כותרות העיתונים, בזריקת מוראל למיגור האויב, השפלתו, דריסתו... וגם: "תביאו את הגביע", עם סימן קריאה בסוף, בתביעה חד משמעית. למה? כי "הוא שלנו!"

אח, ופאריז טעימה, זה ידוע, יש מלא מקדונלד'ס בכל מקום, כמו באמריקה, כמו בצומת קסטינה היום, וצהובה צהובה העיר הזאת. למה אין כאן בכלל אוהדים משאר הקבוצות של החצי גביע אירופה המצחיק הזה? את מי זה מעניין? העיקר צהובה צהובה פאריז.

פעם היינו קטנים, היום מי יכול עלינו, ותראו את המורל הלאומי: או הו, ממש כמו בימים הטובים. פעם זה היה "אנחנו על המפה", שאמר זה, נו, מהפרסומת של הסוס ללוטו, והיום דייויד בלאט משחזר ומשחרר במבטא אמריקאי לעולם את "עם חי אנחנו, עם חי!".

לצידו המומר, האיש שראה את האור, פיני גרשון המתפקע מרוב זחיחות ומבטיח להעביר את הגביע באובר-ווייט של הדיוטי פרי! האם הוא יצליח במשימה? בטח! פיני יתחמן את כולם. כמה עולה הגביע? יש ויכוח בעמדת השידור אם זה 25 או 30 אלף דולר. "או-אה", פולט פיני ואומר תודה לאלוהי היהודים. למה הוא גם שומר שבת, אל תראו אותו ככה.

ושמעון מזרחי נובח על האוהדים, תמיד זועף, קנטרן שכזה, והם לא שומעים, הם מסתערים, הם דורסים והם כובשים. נדב הנפלד, עם העיניים הכבויות, פקיד בעל כורחו, מתחנן שלא. גם גור שלף, בהבעת גועל מובלטת.

רגע אחד, מצטרף שדר הטלוויזיה לבקשה, איתנו על הקו הד ממלחמת לבנון, ראש הממשלה בא לברך - אבל זה היה מתאים לפעם, ללפני 20 שנה... למי יש כוח אליו היום, אף אחד לא מקשיב. צוחקים בעמדת השידור. גם רלף קליין לא כל כך מתאים להיום, גם עליו צוחקים, והוא עומד בצד הפרקט כמו מונומנט דהוי מעידן אחר, וההמון הצהוב צהוב נותן צ'אפחות לאורי לוי, ומפיל את אריאל מקודנלד, איש עם מעט שאר רוח, לקרשים.

"אריאל, אריאל" הם קוראים קריאות קצובות, באותו הלחן של מרכז הליכוד. "שמחה כואבת, מאוד כואבת", מצווח אורי לוי את מילותיו האחרונות לפני שהקו נופל, ומסכם טוב מכל את פיינל פור 2001 של מכבי תל אביב.