פרשת פטרוניוס ומפגן המאה

בשנת 39 לספירה נודע שמעו של סכסוך מקומי ביבנה לקיסר רומא, קליגולה. יבנה היתה באותם ימים עיר מעורבת, ובה רוב יהודי ומיעוט יווני. היוונים נהנו מתמיכת הנציב הרומי המקומי, היריניוס קפיטון, שידוע כי טרם זכה במינויו הסתכסך עם אגריפס, מלך היהודים האביון, ומלכתחילה לא נחשד באהבת יהודים יתירה. אין פלא אפוא שהזדרז להלשין לשולחו כי יהודי העיר הרסו מזבח יווני שהוקדש ל"קאיוס האלוה", הלא הוא קליגולה עצמו. הקיסר לא עבר על כך בשתיקה: הוא ציווה להקים פסל של זאוס ולהציבו בבית המקדש בירושלים.

עוצמת ושיעור ההתנגדות שהיהודים היו צפויים להפגין נגד צעד כזה היו נהירים לקליגולה: לפניו, העז לעשות כן רק אנטיוכוס אפיפאנס, והמעשה הביא לקץ שלטון שושלתו ביהודה. קליגולה, עם זאת, עמד בראש מעצמה גדולה וחזקה לאין שיעור, ולא חשש מהיהודים. הוא הורה איפוא לפטרוניוס, נציב סוריה, שהופקד על בניית והצבת הפסל, להציב בשטח שני לגיונות רומאים, ולדכא בכוח כל התנגדות שיעמידו.

בעוד שבצידון עומלים כבר אמנים על הפסל, העמידו פטרוניוס וחייליו מחנה בעכו. הם פגשו שם בתופעה שאין לה תיעוד מוקדם יותר, לפחות לא ככל הידוע לי: מרי אזרחי. אל בקעת עכו הגיע מספר עצום של יהודים – כמה רבבות, ככל הנראה, השקולים כנגד מאות אלפים אם לא מיליונים בעולם המודרני. הם הסתדרו לפי קבוצות: זקנים, גברים וילדים מצד אחד, זקנות, נשים וילדות מצד שני. את המסר שהעבירו מנהיגיהם לפטרוניוס לא שמע שום גנרל מעולם: הם לא ינסו להילחם בליגיונרים, אך אם ירצה למלא אחר פקודותיו, ולהציב בבית המקדש פסל, יאלץ להשמידם עד אחד קודם לכן. אם ימאן לעשות זאת, יטבחו הכהנים בבני עמם, ולאחר מכן יתאבדו.

כיצד אירע הדבר הזה? לפני כ-80 שנה תירץ זאת ד"ר יוסף קלוזנר, בספרו היפה "כשאומה נלחמת על חירותה – מסות היסטוריות", כדלקמן: "כפי הנראה, נמצאו בני אדם, שניהלו תעמולה נמרצת במשך החדשים, שעברו מסוף-החורף עד תחילת-הקציר, ועוררו את העם, שלא ייתן לפטרוניוס להפיק את זממו של קאיוס – ויהיה מה!".

לאדם המודרני והחילוני עשוי המסר שהועבר לפטרוניוס להיראות כביטוי איום ונורא של קנאות דתית מטורפת. ואכן, יהודה של אותם ימים היתה רוויה בקנאות כזו. אבל עוצמתה של השיטה, ולא המניעים לה, מהווה במקרה זה את הלקח ההיסטורי המעניין. זו אותה שיטה שהשתמשו בה, באורח המוכר בהרבה לחילוני הישראלי המודרני, מהטמה גנדי וד"ר מרטין לותר קינג הבן. התנגדות פאסיבית ומרי אזרחי הם כלים רבי עוצמה, גם בעולם המודרני, ולראייה – בשני מקרים מפורסמים מאוד של המאה ה-20, הם הניבו תוצאות מרשימות. כך היה, אגב, גם בשנת 39: פטרוניוס השהה את הצבת הפסל באמצעים שונים, עד אשר מת קליגולה כמעט שנתיים מאוחר יותר. באורח שבעלי אמונה ודאי לא יתקשו למצוא לו הסבר, גרמה תקלה טכנית לכך שמות הקיסר הקדים את פקודתו האחרונה לפטרוניוס – כי יתאבד בעצמו – ב-27 יום, וזו, לפיכך, בטלה.

קשה שלא להיזכר בפרשיית קליגולה והצלם לאור מחאותיהם הנמרצות של המתנחלים ואנשי ימין אחרים נגד תוכנית ההתנתקות. הצלחתם הגדולה ביותר עד כה היתה אותה שרשרת אנושית שהעמידו לפני חודשים אחדים, במפגן מעניין של חוכמה פוליטית ודבקות במטרה. בצד הצלחה שכזו יודע אותו מחנה גם כשלונות, כזה המהדהד מאז אתמול: מפגן המאה, .

אירועי יום חמישי (14 באוקטובר) המחישו בעוצמה רבה עד כמה הקבוצה המתנגדת להתנתקות ולפינוי התנחלויות מהווה מיעוט. אך התנהלותם של המתנחלים במהלך השנה האחרונה ממחישה גם כי עוצמת רצונם למנוע את ההתנתקות, ויהי מה, גדולה פי מיליון מזו של רוב הישראלים להגשימה.

דומני שהשנה האחרונה לימדה אותנו גם מה תהיה האסטרטגיה של המתנחלים. בניגוד למה שמכתיבה אולי תדמיתם לחילוני המודרני, רובם הגדול לא יהיו מוכנים לשפוך דם כדי למנוע את פינוי ההתנחלויות; תחת זאת, הם יגייסו את כל עוצמתם כדי למנוע אותה באמצעות מרי אזרחי. יתכן, ואף סביר מאוד, שיש רוב בעם התומך בהתנתקות, אך לאור מה שראיתי בשנה האחרונה, לא אתפלא כלל אם זו, בסופו של דבר, לא תבוצע.