אלן אייברסון, גיבור

אלן אייברסון בטירוף. אייברסון גדל בשכונה שיכולה לשמש בתור פוסטר אמצע של ירחון השירותים הסוציאליים. בגיל 15 הוא כבר ישב בכלא. אמא שלו היא זונה (במיל.). אבא שלו אף פעם לא היה קיים. כשאייברסון נכנס לליגה עם הקעקועים, הזהב והצמות הוא היה מחוק מבחינת הליגה והמפרסמים. אלו מהשורות הראשונות מצאו בו את המטרה שאליה יכלו לירוק את כל הגזענות שאמריקה הנוכחית מבקשת מהם לעטוף. רק כשהם חזרו הביתה, הם ראו את הילדים שלהם עצמם במצב צבירה של אייברסון. זה לקח מעט מאוד זמן עד שתופעות כמו אמינם וג'ייסון וויליאמס צצו.

אייברסון מנהל חיי משפחה למופת, הוא דואג לכל האנשים שלא יכלו לדאוג לו, הוא כוכב בעיר שבה המושג "פועל שחור" זו וואחד מחמאה, והוא הדובר הכי לגיטימי של האוכלוסיה השחורה. ואמריקה שונאת אותו בגלל זה. אמריקה תאמץ אותו באותם תנאים שהיא אימצה את מוחמד עלי והקומיקאי ריצ'רד פריור: חולים, תלויים, לא מאיימים.

אייברסון הוא כוכב שהילדים של אמריקה יכולים להזדהות איתה, גם בגלל המקום שממנו הוא בא וגם בגלל מימדי הגוף שלו. הוא מרוויח את הכסף שלו בקליעה מחצי מרחק, אמנות אבודה בכדורסל של קליעות משלוש או הטבעות. בשנה הבאה, עם השמירה האיזורית, הוא הולך להיות עוד יותר גדול.

בינתיים, שאקיל ויתר על חוזה הענק שלו עם "ריבוק" והתנדב לפרסם את חברת הנעליים "אנו ד.נ.א", חברה שהמפרסם הראשי שלה הוא לטרל ספריוול. אייברסון אחראי לפופולריות של ספריוול. אייברסון אחראי לזה שישישים כמו סם פרקינס מפארים את שערם בצמות, ושהתרבות השחורה כבר לא מוחבאת מבושה. 54 הנקודות שלו הן רק צ'ופר, בקצב הזה הוא ייהפך לאחד הספורטאים החשובים של אמריקה. לא כמו ג'ורדן או טייגר וודס, אלא כמו מוחמד עלי, ג'קי רובינסון, טומי סמית. אנשים שהשפיעו באמת על דמותה של החברה האמריקאית.

*****

הבעיה עם דאלאס ושרלוט היא שנגמר להן התיאבון. שרלוט בנויה משחקנים שיכולים להיות הדוברים של מסע הפרסום חברה לאדישות. דרק קולמן ואלדן קמפבל נולדו ככה, פי. ג'יי בראון ומשבורן נכנסו למצב הצבירה הזה אחרי שגמרו להתנקם ברייילי ובמיאמי.

הבעיה של דאלאס היא הרבה יותר מסובכת: דון נלסון הודיע שהמשחק הרביעי נגד יוטה הוא החשוב ביותר בתולדות הקבוצה, הוא הכריז אותה הכרזה גם במשחק החמישי וגם בשני המשחקים האחרונים נגד סאן אנטוניו. קשה מאוד לשלהב ככה שחקנים.

חוצמזה, סאן אנטוניו גדולה על הקבוצה של נלסון בכמה מספרים. הקומבינציה של דאנקן ורובינסון ביחד עם שישה שחקנים שקולעים ביותר מארבעים אחוזי הצלחה מטווח השלוש, היא כזו שלדאלאס אין תשובה עליה. אולי לאף קבוצה אין תשובה לזה. אולי רק ללייקרס.

*****

הלייקרס נכנסו לסדרה נגד סקרמנטו עם ההצהרות של שאקיל על כך שהוא שכב עם סינדי קרופורד, ונוס וויליאמס ואלייה. פיל ג'קסון אמר על סקרמנטו שהם חבורה של ליצנים, שכדאי מאוד שהכלבים בשדות התעופה לא יריחו את המזוודות שלהם. הלייקרס ניצחו בשני המשחקים הראשונים כששאקיל הופך את השילוב של ארבעים נקודות ועשרים ריבאונדים לשגרה.

סקרמנטו, אחרי שהפסידו שנתיים ברציפות בסיבוב הראשון של הפלייאוף, נראית מרוצה מהעלייה לסיבוב השני. לפעמים היא סוחטת את כל הכשרון שלה ומותחת את הלייקרס, אבל וועה מי שחושב שסקרמנטו (או כל קבוצה אחרת) יכולה לנצח ארבעה מתוך חמישה משחקים נגד קבוצה שפיל ג'קסון הוא המאמן שלה.

וטוב שכך. הקרקע בשלה לקרב בין הלייקרס לסאן אנטוניו. שתי האלופות האחרונות של הליגה. ג'קסון טען שהאליפות של סאן אנטוניו מפוקפקת בגלל שהיא הושגה בשנה של שביתה, מצד שני הלייקרס לא היו צריכים להתמודד נגד הטקסנים בשנה שעברה, בגלל הפציעה של דאנקן.

שאקיל נגד דאנקן, פופוביץ' הצנטרליסט נגד ג'קסון המבזר, הוליווד נגד עיר שהיא תמונה שלעולם לא הייתם תולים על הקיר.