נשיא אחד ביום: ג'יי. אף. קיי

בן לאצולת הממון האמריקאית, הקתולי הראשון והיחיד בבית הלבן, חובב נשים מושבע והצעיר ביותר שנבחר לנשיאות. ג'ון פיצג'רלד ("ג'ק") קנדי, אמנם הנהיג את ארצות הברית פחות משלוש שנים, אך יהיה לנצח אחד מנשיאיה הבולטים ביותר. איש של ניגודים, שנעזר בפשע המאורגן כדי להיבחר, אך לחם בו בכל עוזו, והיה מופת לשלטון חוק, למרות שעשה זאת באמצעות נפוטיזם, כשמינה את אחיו בובי להיות שר המשפטים שלו.

ברוח העימות שנערך אמש, נציין את קנדי כזה שביסס את עידן הנשיאות הטלוויזיונית (למרות שאייזנהאואר, קודמו, הרבה לעשות שימוש בטלוויזיה). העימותים בשידור ישיר, בינו לבין המועמד הרפוליקאי, סגן הנשיא ריצ'רד ניקסון, נצפו בצפיית שיא של כ-70 מיליון איש. לעימות המכריע, הגיע ניקסון, שדווקא הכיר היטב את השימוש במדיה הזו (כולל נאום ה"צ'קרס" המפורסם, שהציל שנים לפני כן את הקריירה הפוליטית שלו), כשהוא לא מוכן. ניקסון הגיע חולה בשפעת, מיוזע, לא מגולח וסירב להתאפר או להחליף את חליפתו, שלא השתלבה היטב ברקע. לעומתו, קנדי הצעיר, נאה וצחור השיניים, נראה כמו מינימום הראל סקעת בפרסומת למנטוס, או משהו כזה.

הנשיא ה-35 נולד ב-1917 במסצ'וסטס, למשפחת מהגרים אירית-קתולית, שונה מהאצולות הפוליטיות שקדמו לה (אדאמס, רוזוולט). ג'וזף, אביו, היה פעיל מרכזי במפלגה הדמוקרטית, בעיקר תחת פרנקלין ד. רוזוולט. הוא המשיך את המעורבות הפוליטית שהתחיל אביו במסצ'וסטס והתחתן עם רוז, ביתו של ראש עיריית בוסטון. לזוג נולדו תשעה ילדים (קתולים או לא?), שעה שג'וזף הפך לאחד האנשים העשירים ביבשת (בעיקר ממסחר נבון בבורסה, ויציאה ממנה לפני מפולת 1929, אבל גם בזכות התעסקות בהברחת אלכוהול בתקופת היובש). במקביל הפך גם לאחד המשקיעים הגדולים בהוליווד הפורחת. את בניו הוא טיפח, ושלח אותם למוסדות חינוך יוקרתיים. ג'ון למד בפרינסטון ובהרווארד, שם כתב תזה על התנהלותה הבינלאומית של בריטניה, שזיכתה אותו בקבלת התואר בהצטיינות. אביו השמרן, אף שלא אהב את העמדות של בנו, לקח את התזה ופירסם אותה בספר, שהפך לרב מכר מפתיע.

ג'וזף היה נחוש לשבור את המחסום הפרוטסטנטי ולטפח שושלת פוליטית, שתכבוש גם את הבית הלבן. למשימה זו הוא הועיד את בנו הבכור, ג'ו ג'וניור, אך הוא נהרג במלחמת העולם השנייה. הבן השני, ג'ון, השתתף בעצמו במלחמה ושירת בצי האמריקאי. הוא פיקד על ספינת טורפדו וזכה בין היתר בעיטור הארגמן, על פציעתו בקרב והצלתו את הצוות שבפיקודו בפעולה מרשימה, לאחר שספינתם הוטבעה. המלחמה, אגב, הותירה עוד פגיעה בגב השבור ממילא של קנדי. לאחר הידיעה על מות אחיו, נקרא הוא לדגל הפוליטי - אצל אבא ג'וזף לא היו הנחות. ג'ו היה הארכיטקט של חיי ילדיו, והמנטרה הקבועה שלו באוזניהם (לתשומת לב הגולשת ורדה רזיאל) היתה "אני רוצה ווינרים, אין אצלי מקום ללוזרים".

ב-1947 נבחר קנדי לקונגרס, בקלילות יחסית. תוצאה של הכוח המשפחתי והיותה של מסצ'וסטס מעוז דמוקרטי מובהק. הנציג הרווק והשרמנטי בלט בענייני חוץ, וגם ביקר לא פעם את הנשיא הדמוקרטי טרומן. ב-1952, הוכיח קנדי את האומץ הפוליטי שלו, כשרץ לסנאט וניצח במרוץ צמוד את הנרי קבוט לודג', מהדמויות הבולטות בפוליטיקה האמריקאית. לאחר נישואיו לז'קלין בובייה ב-53', פירסם קנדי את הספר "Profiles in Courage", שזיכה אותו בפרס פוליצר, וכיכב בסנאט, כאשר התחרע על ג'ו מקארתי בתקופת "ציד המכשפות" המפורסמת, וניסה להיבחר כמועמדו של אדליי סטיבנסון לסגן הנשיא ב-1956. הוא נכשל, אך מיקם עצמו היטב בפוליטיקה הלאומית, והתחיל למעשה את המרוץ לנשיאות.

כל המשפחה נרתמה לסייע לג'ק, כאשר האח בובי מנהל את הקמפיין. אבא ג'וזף נשאר מאחורי הקלעים, אך דאג למשוך בחוטים הנכונים ולהזרים כסף כל הזמן. שנתיים לפני הבחירות, סיפר קנדי בארוחה את הבדיחה הבאה: "בדיוק קיבלתי טלפון מאבא'לה, הוא מוסר שלא אקנה קול אחד יותר ממה שצריך, אין לו חשק לשלם על ניצחון סוחף". הוא ניצח בפריימריז בדוחק את סטיבנסון, יוברט האמפרי ולינדון ג'ונסון, ובחר את האחרון למועמדו לסגן. ממש כמו ג'ון קרי, בן האצולה ממסצ'וסטס, הוא בחר בנציג של הדרום, צעד פוליטי מתבקש וחכם. הוא ניצח, די במפתיע, במערכת בחירות מהצמודות בתולדות היבשת. אביו השתלטן החליט לעזוב את המושכות בשלב זה, כשהוא מותיר אותו עם בקשה אחת אחרונה: "תמנה את בובי לקבינט". נאום ההשבעה שלו היה אחד מהבולטים בהיסטוריה ("אל תחשוב מה מדינתך יכולה לעשות בשבילך" וכו') וכך גם הצהרותיו הגרנדיוזיות (אדם ראשון על הירח, מי ישמע).

קנדי וג'קי, בת ה-31, היו הראשונים להכניס "גלאם" לבית הלבן. הם באו עם שני פעוטות, ג'ון ג'וניור וקרוליין, והנשיא הנבחר נתן לאשתו יד חופשית בשיפוץ וחידוש מאסיבי של הבית הלבן, שגברות ראשונות לפניה לא היו מעזות לעשות. כשהיא נכנסה לבית, היא הודיעה כי הוא נראה "כאילו רוהט מחנות רהיטים זולה". לראשונה אוכלס הבית הלבן במשפחה צעירה ואנרגטית, שאירחה בו ספורטאים, אנשי רוח וכוכבי קולנוע (כן, גם את מרלין מונרו). בתוך כך הוסתרו הפייסטות המיניות של האחים קנדי מעיני הציבור. בימים ההם, אף קנת' סטאר לא חיפש שמלות מוכתמות בזרע, והאמריקאים התמימים, ששמעו את מרלין שרה בחושניות "יום הולדת שמח" לג'ק המקפץ שלה, היו משוכנעים שהיא רק ממתינה שיכבה את הנרות.

הנשיאות של קנדי התאפיינה בדם אמריקאי חדש וחם, בצל המלחמה הקרה. הוא הכניס דור צעיר לשלטון, והיה פופולרי גם בפנים (יום הולדת שמח כבר אמרנו?) וגם בחוץ ("אני ברלינאי" – למרות הפדיחה). קנדי פרץ מחסומים בכל הקשור לזכויות אזרח, ושיתף פעולה עם החלום של מרטין לות'ר קינג. המאורע הבולט ביותר בעת כהונתו, היה משבר הטילים בקובה ב-1962, שנה לאחר שניסה ללא הצלחה להפיל את משטרו החדש של קסטרו באי. במשך 13 יום היה העולם משוכנע, וכמוהו קנדי, כי מלחמת העולם השלישית – והגרעינית – הולכת לפרוץ. מגעים דיפלומטיים חשאיים שלו עם נשיא ברית המועצות, חרושצ'וב, הביאו לפתרון מדיני, ללא פעולה צבאית. קנדי המשיך בתורת הניגודים, כאשר מצד אחד הקים את "חיל השלום" ההומניטרי, ומן הצד השני נכנס עמוק לבוץ של מלחמת וייטנאם. מבחינת ישראל, נתן קנדי מתנה מדינית אדירה, כשהחליט שלא להתערב בנושא בניית הכור הגרעיני בדימונה, ושמר על יחסים חמים עם מדינתנו ועם שרת החוץ גולדה מאיר (אבל בלי "יום הולדת שמח" במקרה הזה).

קנדי היה האחרון מבין ארבעה נשיאים אמריקאים (עד כה) שנרצח. בעת ביקורו בנובמבר 63' בדאלאס, טקסס, ביקור שפתח למעשה, בעידודו של סגנו ג'ונסון, את מערכת הבחירות של 1964, הוא נורה בראשו בעודו נוסע ברכב פתוח בשיירה. הרצח הוא סלע מחלוקת וכר פורה לתיאוריות קונספירציה רבות עד היום (זה ה-CIA, שבעצם חבר לראש ה-FBI, שלמעשה שירת את המאפיה בשיקגו, שלמעשה עשתה יד אחת עם קסטרו, שהוא בכלל סוכן של תעשיית הנשק). ועדת החקירה הרשמית טענה שמדובר בלי הארווי אוסוולד, שפעל לגמרי לבדו ועל דעת עצמו, למרות שהוכח שהיה זה בלתי אפשרי מבחינה פיזיקלית לאדם אחד לירות את כל הכדורים שגרמו את כל הפציעות לקנדי ולמושל טקסס ג'ון קונלי שנסע עמו.

* קנדי רצה בכלל להיות מורה וסופר, אבל לא העז אפילו להגיד זאת לאביו

* השבט המשפחתי היה כל כך גדול ומעורב, עד שביום ההשבעה, בין מאות האנשים על הבמה, 1 מכל 7 היה קנדי