ד"ר מרואן מועשר, שר החוץ הירדני, לא חיפש מסתור מאחורי ניסוחים דיפלומטיים. "לא" - הוא משיב לשאלה אם כשפתח את שגרירות ירדן בתל אביב חשב שכך ייראה השלום ב-2004. "מצב היחסים המדיניים שלנו קשה", מפרט השר הירדני. "אנחנו לא יכולים להתעלם ממה שקורה בגדה ובעזה וגם לא מהטרור. כשחתמנו על ההסכם באוקטובר 1994, ציפיתי שייפתח עידן שונה בכל האזור", אומר מועשר בראיון טלפוני עמו מעמאן. ב-26 באוקטובר ימלאו עשר שנים להסכם השלום בין ישראל לירדן.
האכזבה נעוצה בשורשי השלום יותר מאשר בפירותיו. המצרים טוענים שישראל הוליכה אותם שולל כשהפכה את הסכם קמפ-דייוויד לחוזה שלום נפרד בין ישראל למצרים והותירה את הפלסטינים תחת כיבוש. המקרה של ירדן, לפי מועשר, חמור יותר. "פתרון של שתי מדינות הוא אינטרס לאומי עליון של ירדן. זה מסביר את המאמצים שלנו לקדם את היוזמה הערבית משנת 2002, שעדיין שרירה וקיימת גם מבחינתה של סוריה ("הצהרת ביירות", שמציעה יחסים נורמליים בין חברות הליגה הערבית ובין ישראל, בתמורה לנסיגה לקווי 67' ופתרון מוסכם לפליטים על בסיס החלטה 194, ע"א). חבל שישראל לא התייחסה ברצינות ליוזמה, שזכתה בחתימתן של כל מדינות ערב".
העולם, לפי מועשר, נחלק לאלה שדוחפים להקמת מדינה פלסטינית ולאלה שתוקעים מקלות בגלגליה. "היינו הראשונים שמחו בקול נגד פיגועי ההתאבדות, מכיוון שהפיגועים מרחיקים את פתרון שתי המדינות. נקטנו עמדה תקיפה נגד תוואי הגדר, לא נגד עצם הקמתה, כי אנחנו חושבים שהתוואי הזה אינו מאפשר הקמת מדינה פלסטינית". מועשר הולך סחור סחור כדי שלא לדבר במפורש על החרדה שאם לא תקום מדינה פלסטינית בגדה וברצועה, סופה לקום בירדן. הוא מסתפק באזהרה מרומזת, ש"אם לא תהיה מדינה פלסטינית, יעלה פתרון אחר". את הסכנה הדמוגרפית הטמונה בסטטוס קוו הוא מעדיף להניח לפתחה של ישראל ומזהיר כי "הדמוגרפיה תיצור מצב בלתי אפשרי מבחינתכם".
דבריו של דב וייסגלס על תוכנית ההתנתקות שבאה לסכל את הקמת המדינה הפלסטינית, אומר מועשר, "הסבו לנו דאגה רבה". בעמאן מתקשים להאמין שיועץ בכיר היה מעז לפזר הצהרות מרעישות כל כך בלי לסכם מראש כל מלה עם ראש הממשלה. אם שר החוץ הירדני היה מפריח הגיגים כאלה על דעת עצמו, מאותו רגע הוא היה רואה את המלך רק על מרקע הטלוויזיה. "אנחנו מכירים את וייסגלס ויודעים שהוא מקורב מאוד לראש הממשלה וגם יועץ מנוסה ביותר. לכן, כשהוא אומר שישראל פועלת לחבל בהקמת מדינה פלסטינית, זה מעורר אצלנו דאגה. חשוב שישראל תבין, שדחיית הרעיון של שתי מדינות מסכנת את ירדן".
מועשר מתכוון לחזון הימין, שלפיו "ירדן היא פלסטין". אין ישראלי שמזוהה עמו יותר מאשר אריאל שרון. כששרון, בהיותו שר התשתיות בממשלת נתניהו, ביקש לבקר לראשונה בעמאן, הירדנים התנו את ההזמנה לביקור בהבהרה חד-משמעית שמבחינתו הרעיון ירד מהפרק. ההבהרה נמסרה. אך דווקא עכשיו, כעבור עשור מהסכם השלום עם ישראל, שהיה אמור לנטרל את תוכנית "ירדן היא פלסטין", הרעיון שוב עולה.
ניכר שדבריו של וייסגלס על תוכנית ההתנתקות העירו אצל הירדנים טראומות רדומות. "ההתנתקות היא תוכנית חיובית רק אם היא חלק מתהליך כולל, ולא כפי שאמר וייסגלס - תוכנית האמורה להרחיק אותנו מפתרון של שתי מדינות. אנחנו חוששים שבמקום להתקדם, נבלה את השנים הבאות בדיון על ההתנתקות. אחרי הראיון של וייסגלס אמנם ביקשנו וקיבלנו מישראל הבהרות שהיא מחויבת למפת הדרכים, אבל אין די בדיבורים, צריך להוכיח זאת במעשים בשטח".
מועשר מצפה שאחרי הבחירות בארצות הברית, הממשל האמריקאי יחזיר את הישראלים והפלסטינים אל מפת הדרכים. אם מישהו בישראל התרשם שהמלך עבדאללה הסכין עם כך שכל עוד ערפאת חי ובועט במוקטעה אין פרטנר פלסטינאי להסדר, מועשר מתנדב לתקן: "ירדן מאמינה ששני הצדדים צריכים להתחיל ביישום המפה ולא להמתין למנהיג פלסטיני חדש. כל אימת שאנחנו חושבים שהמנהיגות הפלסטינית טועה, אנחנו לא מהססים למתוח עליה ביקורת. ירדן סבורה שערפאת והנהגת הרשות אינם עושים די להרגעת המצב, אך גם ישראל, בפלישה לעזה, אינה תורמת לכך.
"איני חושב שלישראל אין פרטנר פלסטיני. הבנות ז'נבה מוכיחות שאני צודק. יש פרטנר לפתרון של שתי מדינות בגבולות 1967, עם תיקונים מוסכמים. נכון שאין פרטנר לפתרון של מדינה פלסטינית ב-40% או 50% של השטחים".
ואחרי הכל, מועשר מצהיר שלמרות כל הקשיים, ירדן אינה מתחרטת על הבחירה האסטרטגית בתהליך השלום. עשר שנים לאחר החתימה על ההסכם, השר הירדני מציין ש"אפשר לומר שירדן היתה רצינית בעניין השלום". וישראל? את השאלה הזאת מועשר לא מעלה. הוא רק אומר שאם המצב לא ישתנה לטובה בקרוב, העתיד יהיה עגום.
חלון הראווה ריק, הירדנים מרגישים מרומים
פרופ' שמעון שמיר, השגריר הישראלי הראשון לירדן, סיפר בקיץ אשתקד, בוועידה מטעם המכון לדיפלומטיה באוניברסיטת תל אביב ומרכז פרס לשלום שדנה בפרויקטים ישראליים-ירדניים, על שר ישראלי שאמר לו באירוניה עצמית אחרי הפוטו-אופ על מדרגות הכניסה ללשכת המלך - "מבחינתי, אני יכול כבר לחזור". שמיר העיר כי "הרבה קידום יחסים לא הושג בביקור הזה". לדבריו, לא היה זה אירוע יוצא דופן. "לא אחת הגיע לרבת עמון שר שמטרתו המוצהרת היתה לקדם את שיתוף הפעולה בין המדינות בתחום אחריותו, והנה מתברר שהסיקור התקשורתי של ביקורו הוא שהיה החשוב בעיניו. לדידו, כנראה, המדיום הוא המסר".
הפוליטיזציה של השרים, אמר שמיר, גורמת נזק חמור עוד יותר. הוא הטיח בשרים אשמה כבדה של מתן עדיפות לקבוצות לחץ מקומיות, לעתים מצומצמות, על פני האינטרס הממלכתי הרחב יותר של קידום יחסי השלום עם ירדן. "לא פעם נבלם קידום פרויקטים משותפים בשל התנגדותם של אנשי קבוצות כאלה, שראו עצמם, בצדק או שלא בצדק, נפגעים מהם. זו רעה חולה". שמיר דיבר גם על מכשלות הביורוקרטיה. הוא סיפר שהסכם לשינוע סחורות במשאיות מירדן לנמל חיפה התעכב במשך ימים רבים בגלל ויכוח בין משרדי הממשלה מי יישא בהוצאה של 500 שקל בעבור שוטר על אופנוע שמלווה את שיירת המשאיות.
בסתיו 2004, במלאות עשר שנים להסכם השלום, השגריר בדימוס, ששומר על קשר עם ידידיו הרבים בירדן, אומר שמעט מאוד נותר ממערכת הרכבות, רשת החשמל ועשרות פרויקטים אחרים שישראל הבטיחה לירדנים בוועידות מתוקשרות היטב בקזבלנקה ובעמאן. ככל הידוע לו, אף לא אחת מהתוכניות הגרנדיוזיות לא יצאה אל הפועל. נותרו רק מפות צבעוניות ומצגות משוכללות.
השבוע מגלה שמיר ששנתיים אחרי החתימה על הסכם השלום עם ירדן החלו שגרירי ישראל בעמאן לדווח לראשי הממשלה שהירדנים אינם חדלים להקשות "היכן פירות השלום?" לדבריו, השלום עם ירדן היה צריך להיות חלון הראווה מול מדינות ערב. שמיר, שהיה לפני כן שגריר בקהיר, מציין שבניגוד לשלום עם מצרים, שבא בעקבות מלחמה ונועד למנוע מלחמה נוספת - ירדן לא איימה על ישראל והשלום עמה נועד להציג את הפוטנציאל הגלום ביחסי שכנות טובים בין ערבים לישראלים. "חלון ראווה אינו יכול להישאר ריק", אומר שמיר. "למרבה הצער, מבחינתה של ירדן האכזבה היא המוטיב המרכזי של השלום. הם מרגישים מרומים, משום שלא נותר דבר מהסכם אוסלו, שהיה הרקע להסכם השלום עם ישראל".
יש מי שדואג להזין את האכזבה הזאת. כך, למשל, פתיחת מנהרת הכותל בספטמבר 1996, שעות ספורות אחרי שדורי גולד, אז יועצו של ראש הממשלה בנימין נתניהו, התקבל אצל המלך חוסיין; ניסיון הנפל לרצוח את איש החמאס חאלד משעל, שהסתיים במעצרם של אנשי המוסד ובשחרורו של אחמד יאסין מהכלא; ולאחרונה, סירובה של ישראל לשחרר אסירים ירדנים, בשעה שהיא נכנעה לתביעות החיזבאללה ושיחררה עשרות טרוריסטים.
מה קורה במעברים
אריה זקס, מנהל "מסוף יצחק רבין" באילת, אומר שהפיגועים בצפון סיני וההתראה הכללית (בניגוד להתראה הממוקדת לגבי מצרים) של מטה המלחמה בטרור להימנע מביקורים במדינות ערב, לא השפיעו על התיירות הישראלית לירדן. עשרות טיילי הג'יפים ממשיכים לחלוף על פני המסוף הישראלי בדרכם לפטרה ולמרחבי המדבר הירדני. מהצד השני, מאות פועלים ירדנים מוסיפים להגיע מדי בוקר מעקבה לאתרי הבנייה באילת והסביבה. בספטמבר השנה נרשמה עליה של 45% בתנועת הנוסעים לעומת ספטמבר אשתקד (11,940 אלף נוסעים, 143 משאיות מטען). זקס אומר שלבד מפועלים, רוב הירדנים שמגיעים לישראל הם אנשי עסקים ופקידי שלטון.
במסוף נהר הירדן, בצפון, התנועה ערה הרבה יותר. בחודש שעבר עברו שם 36,208 נוסעים - עלייה של 24% לעומת ספטמבר אשתקד - ו-2,409 משאיות מטען. נייר עמדה שהוכן בידי צוות כלכלי-הנדסי בראשות יצחק גל, היועץ הכלכלי של לשכת המסחר והתעשייה ישראל-ירדן, קובע כי המעבר אינו מסוגל לעמוד בקצב הגידול הזה (זקס מספר שבגלל העומס, מכולות נשלחות מירדן למסוף אילת ומשם לנמל חיפה). המסמך מציע לשנות את התפישה ביחס למעבר נהר הירדן - "לא עוד מעבר גבול מקומי ומשני, אלא מעבר בינלאומי חשוב, בדומה לנמל חיפה, אשדוד ובן-גוריון. השער הראשי של ישראל מזרחה". מחברי המסמך מעריכים כי השדרוג אינו צריך לעלות יותר מ-10 מיליון דולר, אך קובעי המדיניות נדרשים להחליט על הקצאת שטחים תפעוליים נוספים למעבר הגבול.
אך כשהיחסים עם הערבים נוגעים לשטחים, ישראל מתקשה לגלות נדיבות. המומחים קבעו שנדרשת תוספת של לפחות 100 עד 150 דונם, אך הגורמים הממשלתיים אישרו תוספת של 40 דונם בלבד. ממשלת ירדן אישרה תוספת של 400 דונם בצד הירדני של המסוף.