שלום לך ארץ נהדרת

סליחה, אמרתי לעובדת בסופר, איפה אני יכול למצוא קוטג' עם זיתים? שתי שניות אחרי שהיא מסיימת את ההסבר ניגשת אלי אשה ואומרת לי, "תסלח לי שאני מתערבת, אבל אם אתה רוצה גבינה מצוינת עם זיתים, אתה חייב לנסות את זאת שכאן, זה מוצר חדש – משו משו". תתערבי, תתערבי, אמרתי לה בחיוך בגודל מכתש רמון, אין לך מושג כמה אני מרגיש בבית בזכותך.

הדבר הראשון שמכה בישראלי ששב לחופשת מולדת הוא תחושת הבית, תחושת השייכות האולטימטיבית שאין שנייה לה. כאילו דבר לא השתנה. חמש דקות, וכאילו מעולם לא נסעת: יכולת הניווט בכבישים, החדשות – דווקא אלה שאינך שומע בחו"ל - על השר החשוד בשחיתות או על 'כן שביתה לא שביתה', הפרסומות שמדברות אליך, הסאטירה שמצחיקה אותך, היכולת לקלוט שיחה ברחוב ללא כל מאמץ. זה לא כמו ללבוש שוב את נעלי הבית הישנות והטובות, זה כמו ללבוש שוב את רגליך שלך. אלוהים, אתה אומר לעצמך, איך התרגלת לחיות בכסא גלגלים עד כדי כך ששכחת את הרגשת החיבור הבלתי אמצעי הזה?

הדבר השני שמכה בך הוא תחושת הניתוק. בכל זאת, עבר לא מעט זמן, ולאט לאט מתגלים הפערים. "מה העניינים, גבר גבר?", שואלים אותי. "הכל בסדר", אני עונה, "אבל למה אתם אומרים 'גבר' פעמיים?". אתה רואה את ישראל-קפריסין בכדורגל, עם החברים והגרעינים, הכל ממש כרגיל, עד שלא נעים לך ואתה שואל: "תגידו, מי זה זה עם הכדור עכשיו?". השיא היה באיזה אולפן שבו הקלטנו קליפ סאטירי עבור חבר ילדות שהתחתן. "תרגיש כבוד", אומר לי הסאונדמן, "גם שירי מימון עמדה מול המיקרופון הזה". "מי זאת שירי מימון?", אני שואל. "ההיא מאקזיט". "מה זה אקזיט?", אני ממשיך. "נו, ההיא מ'כוכב נולד'". "תהרוג אותי", אני אומר, "אבל מה זה לעזאזל כוכב נולד??". פתאום אתה מגלה שלשהות בחו"ל יש לא רק יתרונות, אלא גם מחיר. לתחושת המבוכה שכרוכה בכך מתלווה גם רגש אחר, מפתיע בעוצמתו, שלא ניתן להגדירו אלא כחרדה: הייתכן שאני הופך לתייר בארצי שלי?

יש לא מעט דברים רעים בישראל. יש טרור; יש בדיקת תיקים בכל מקום, בדיקה שהשאננות בה היא מתקבלת נראית לבא מרחוק מטורפת ואבסורדית; יש מסים גבוהים; מצב כלכלי די מחורבן (אם כי בפרספקטיבה של זמן חל לא מעט שיפור); יש שחיתות מתפשטת; יש עיוורון מוחלט לאסתטיקה ציבורית ואיכות סביבה; יש תחבורה ציבורית גרועה, אם בכלל יש לך אומץ לעלות על אוטובוס; ויש חוצפה שלפעמים מדהימה אותך בגסותה. אבל יש גם לא מעט דברים שאיננו יודעים להעריך כשאנחנו כאן: יש אוכל מצוין (וזול); יש חוף ים יפייפה; יש מזג אוויר שאין לו תחרות, אפילו לא בספרד; יש טלוויזיה לא רעה בכלל (אתם לא יודעים מה הולך באירופה); יש חדוות חיים שצומחת באורח פלא מתוך מה שאמור להיות יאוש; יש הומור שחור ומשונן.

ויותר מכל יש כאן אנשים. הישראלים, לפחות בינם לבין עצמם, הם העם החברותי בעולם. ובסופו של דבר, אתה חי עם בני אדם ולא עם בניינים, יפים ככל שיהיו. עזבו רגע את המשפחה והחברים שמרעיפים עליך אהבה מכל עבר. ישראל היא מהמקומות הבודדים בעולם בהם אתה יכול לקנות סיגריה בודדת בפיצוצייה; כשאתה הולך ומדבר בטלפון ברחוב, תעבור מישהי זרה לחלוטין, תגיד לך "תמסור ד"ש", וההוא מהצד השני יענה בלי היסוס "תמסור לה בחזרה"; או כשאתה עומד לצאת מחנות בגדים עם ידידה, המוכרת תגיד לך "רגע, אל תלכו, אני רוצה לשמוע את סוף הסיפור שאתה מספר לה". במקרה הטיסה שלי מברצלונה לארץ חזרה באמצע המסלול בגלל חלון שבור. 24 שעות העברנו בברצלונה, 200 ישראלים, מהם שמונה בשדה התעופה עצמו. בנתב"ג, בתור למזוודות, אנשים נפרדו זה מזה בחיבוקים והחלפת טלפונים. אם הייתי נתקע עם 200 צרפתים, ספק אם הייתי יודע איך קוראים להם אפילו.

אין מקום מושלם שאין בו חסרונות. יתכן מאוד שאובייקטיבית, ישראל אינה המקום הטוב ביותר לחיות בו. אבל אינני כותב כחבר מכוכב אחר, אלא כישראלי שבא לביקור בישראל. השהות בגלות מסייעת לך להכיר שוב במה שפעם לקחת כמובן מאליו. וזה גם עובד ההיפך – אתה מגלה כמה תחושת הזרות שעימה אתה הולך כל יום ברחוב בחו"ל הפכה לברורה מאליה עבורך. למרות שעברה כמעט שנה מהביקור הקודם, ואתה יודע שעוד שבועיים תחזור לשם, עדיין בכל ביקור נראה לך שכל השהות שם היא סוג של טיול, משהו זמני, שבסופו תחזור הביתה. וזה מהסיבה הפשוטה – כי באמת באת הביתה. וזו תחושה שקשה להתחרות בה. גם אם מרוויחים יותר ומשלמים פחות מסים. כל עיתונאי מתחיל יודע שאסור להשתמש בקלישאות. דברים הופכים לקלישאות בגלל שהם שחוקים ומובנים מאליהם, ודווקא בגלל זה הרשו לי לסיים בקלישאה: בשנה האחרונה הייתי בפאריס וגם באמסטרדם, מדריד, קאן, ברצלונה, סביליה, גרנדה, לונדון, פורטו ומונקו. ראיתי לא מעט מפלאי תבל, אך, עבורי בכל אופן – אין מקום כמו ארץ ישראל.