נשיא אחד ביום: ג'יימס ביוקנן

ג'יימס ביוקנן, נשיאה ה-15 של ארצות הברית, הצליח להיות אדם נטול כריזמה למרות ביוגרפיה ססגונית למדי. הוא היה הנשיא היחיד שלא התחתן מעולם, ונחשב "גנדרן" בצורה יוצאת דופן (מישהו אמר מצעד הגאווה?). ביוקנן נולד ב-1791 למשפחה אמידה בפנסילבניה (הנשיא היחיד עד היום שנבחר ממדינה זו), ובנערותו סולק מלימודיו בקולג', לאחר שהואשם ב"רשלנות ואלכוהוליזם כבד". לאחר מכן השלים את לימודי המשפטים שלו, והתחייב לעצמו לא להיתפש לעולם יותר כאדם לא אחראי.

בצעירותו היה דווקא ביוקנן מאורס לצעירה בשם אן קולמן, בת למשפחה עשירה. אך לאחר שזו שמעה שמועות על כך שהוא מעוניין בה רק בשל כספה, ביטלה את הנישואים. תקופה קצרה מאוד לאחר מכן מתה קולמן בנסיבות מסתוריות. היו שטענו כי מדובר בהתאבדות, אך אביה האשים את ביוקנן וכינה אותו "רוצח". ביוקנן עצמו שלח לו מכתב משתפך, אותו קיבל חזרה כעבור 28 שנים, ומבלי שהמכתב נפתח אי פעם. עם חלוף השנים, תירץ ביוקנן את רווקותו ב"לא מתאים לי להתחתן עכשיו עם איזה רווקה זקנה, בלי טיפת רומנטיקה". שיהיה. בהיותו בודד, פרש ביוקנן את חסותו על אחיינית שהתייתמה בשם הארייט ליין. כשנכנס לבית הלבן, באה האחיינית לגור עמו ולשמש מעין "גברת ראשונה" אלטרנטיבית.

ביוקנן נכנס לפוליטיקה לאחר קריירה קצרצרה כעורך דין, וזיהה את כוחה העולה של המפלגה הדמוקרטית. הוא מיהר לעבור אליה מהמפלגה ה"וויגית" (הטרום-רפובליקאית) ונבחר לחמש כהונות בקונגרס. לאחר מכן שימש גם כשגריר ברוסיה (ממש כמו גולדה), כמזכיר המדינה תחת הנשיא פולק - נגדו ניסה לרוץ לנשיאות לראשונה ב-1844 - כסנטור וכשגריר בבריטניה.

בשובו מבריטניה, רחוק מהמחלוקת הכבדה שכבר היתה בארצות הברית בשאלת העבדות ומהפילוג המתהווה בין הצפון לדרום, וכפשרן וחסר עמדה בלתי-נלאה, הוא היה האיש המתאים ביותר, לדעת המפלגה הדמוקרטית, לקבל את המינוי ולרוץ בבחירות מטעמה. הוא התמודד מול שניים, מילארד פילמור - הנשיא לשעבר, מועמדה של "המפלגה האמריקאית" (אפיזודה פוליטית חולפת), ונגד גיבור צבא בשם ג'ון פרמונט - מטעם המפלגה הרפובליקאית החדשה. הוא ניצח, למרות ששני האחרים יחד צברו הרבה יותר קולות ממנו.

כבר עם בחירתו, הוא גילה שהעמדה החיוורת שלו, שגרסה כי "יש להתייחס לפרשנות המקובלת של החוקה ולהתיר עבדות", אינה עומדת במבחן המציאות המתלהטת. הוא התערב לטובת תומכי העבדות במשפט מעורר מחלוקת במיוחד, מה ששימח את הדרום אך הכעיס את הצפון. היבשת רצתה פשרנות וגישור, ובמקום זאת קיבלה נשיא צפוני שהצפון שונא, ולדרום הוא לא מספיק טוב.

ביוקנן העביר כהונה חיוורת, הוא נחשב לפחדן, חלש, לא החלטי ובמקרים מסוימים גם סנילי. בהיעדר משפחה היה ביוקנן נמצא כל הזמן בחברתם של החבר'ה הישנים, אותם מינה לקבינט. התוצאה היתה נשיא נשלט, שהקבינט שלו עושה פחות או יותר ככל העולה על רוחו. ב-1859, פרצו מהומות בווירג'יניה בעקבות תלייתו של לוחם חירות שניסה להמריד עבדים, והקרע החריף. המדינה החלה להיכנס לאנדרלמוסיה מהירה, ובבוא 1860, שנת הבחירות, הודיע ביוקנן שאין מצב שבעולם שמישהו יגרור אותו לכהונה נוספת.

לא זו בלבד שביוקנן לא רץ לנשיאות, הוא אף סירב לתמוך במועמד מפלגתו - סטפן דאגלס, מה שסייע רבות לבחירתו של לינקולן. תקופת המעבר שלאחר הבחירות ועד כניסתו של לינקולן לתפקיד היתה אחת הסוערות בתולדות האומה. כולם כבר הריחו מלחמת אזרחים, ובדצמבר הודיעה דרום קרוליינה כי היא פורשת מהאיחוד. ביוקנן הודיע שאין לו מה לעשות נגד זה. חלק מחברי הקבינט שלו, בשלהי הכהונה, כבר החלו לסייע למורדים, וביוקנן עמד בצד חסר ישע. בשלב זה גם הצפון וגם הדרום כינו אותו "בוגד". המצב היה כה חמור, עד כי בתחילת דצמבר, חודשיים לפני תום כהונתו, הודיע הקונגרס כי הוא מתעלם מביוקנן. מבחינתם הוא כבר לא היה קיים. גם מבחינתו.

בעת השבעתו של לינקולן אמר ביוקנן, כי "אם הוא מאושר להיכנס לבית הלבן כמו שאני מאושר לעזוב אותו, אזי הוא האיש המאושר ביותר בעולם". ביוקנן, לנצח, סומן בתור אחת מהטעויות ההיסטוריות הגדולות של הפוליטיקה האמריקאית. האיש חסר הכריזמה, שראשו נטה תמיד לצד אחד בשל טיק בלתי נשלט, ששנא קמפיינים, קהל ועצרות, ששנא לנאום ולהתערבב בין אנשים, ואהב בעיקר לכתוב ולהיות עם המילייה המצומצם שלו, ידע להיות פוליטיקאי בינוני שהיה במקום הנכון ובזמן הנכון ודיפלומט סביר, אך בשום אופן לא מדינאי.

טריווייה לשיחות סלון:
1. ביוקנן היה דומה לאנתוני הופקינס לעת זיקנה.
2. הוא היה איש גדול-מידות, אך אהב את העובדה שיש לו כפות רגליים קטנטנות.