גשר על מים עכורים

כולם יודעים שמתנדבי זק"א עושים עבודת-קודש. בצירוף המילים "עבודת קודש" מתכוון בדרך כלל החילוני המצוי לומר שמדובר בעבודה הכרחית שאין להעלות על הדעת מישהו שאיננו דתי שיהיה מוכן לא רק לעשות אותה, אלא אפילו לדון בה, כיוון שמדובר בעיסוק מעורר חלחלה.

זק"א, על מתנדביה הנמרצים הלבושים בווסטים הכתומים, פרצה לתודעתנו עם פרוץ הפיגועים הגדולים באינתיפאדה הקודמת, כשהמוות ההמוני הפך לתופעה משודרת בשידור ישיר. מישהו, כך הבנו, חייב לעשות את העבודה האיומה הזאת של איסוף שרידי אדם. העובדה שדווקא חרדים הם אלו שמבצעים את העבודה הזאת עשויה היתה להיראות כמו סוג של פיוס בין חרדים לדתיים. אבל לא בכך מדובר. המוות, כמו סיטואציות טקסיות אחרות בעלות הקשר דתי, מכריח אותנו לשתף פעולה עם הגופים והארגונים הדתיים, אבל שיתוף הפעולה הזה איננו דווקא מקרב לבבות.

האמת היא שבכל הקשור למחלות קשות, זקנה ומוות, כבר מזמן הנחנו ואנחנו מניחים לחרדים להיכנס אלינו בדלת האחורית. למעט מקרים יוצאים מן הכלל, של אנשים בעלי אמצעים שיכולים להרשות לעצמם עריכת הלוויה פרטית, אנחנו מותירים את סידורי הטהרה, ההלוויה והקבורה בידיהם של גופים דתיים, כביכול גזירת עולם היא לנהל את הטקס דווקא כך ולא אחרת. כשאנחנו נזקקים למכשור רפואי לשימוש פרטי אנחנו פונים ל"יד שרה", ארגון חרדי שתחילתו כגמ"ח. אף גוף חילוני לא העלה בדעתו לספק את השירות הנחוץ כל כך שהחליט מי שהיום הוא ראש העיר של ירושלים, ושהקים בעצמו את "יד שרה".

ירושלמים שמעוניינים לזכות בטיפול מסור במיוחד של צוות פארא-רפואי יפנו לבית החולים "שערי צדק", בית חולים חרדי שמבחינת היחס לחולה אין לו מתחרים גם משום שהדאגה לחולים היא ערך דתי, ובעיקר כיוון שיש בו שפע של כוח אדם כתוצאה משימוש נרחב בבנות הדתיות שהתנדבו לשירות הלאומי ומוכנות לשרת רק בבית חולים דתי. חלק גדול מהידע שלי בהלכות השבת רכשתי כששהיתי בבית החולים הזה פעם לתקופה של שלושה שבועות. שם, למשל, נודע לי מה מקורה של המסורת הגורסת שיש לגזור מראש את נייר הטואלט לקראת שימוש בשבתות ובחגים, וגם מדוע נעלמות שקיות התה מפינת האוכל בערב שבת. הכנת תה משקית, כך הוסבר לי באריכות, פירושה מעבר על שלושה איסורים שונים. אמנם נעצבתי אל לבי כשנודע לי שעבודת "כתבן השבת" (משרה ייחודית הנהוגה רק שם ושהעוסקים בה כותבים דו"חות ומרשמי תרופות במקום הרופאים שנאסר עליהם לחלל שבת) איננה פתוחה לפני משום שיהדותי מונעת ממני להיות מועסקת כגוייה של שבת, אבל הטיפול האישי היה ראוי לכל שבח.

בעיקר התרשמתי מהאופן שבו טופל באותו בית החולים אבי ששהה שם תקופות ארוכות במחלקה הגריאטרית. בשום בית חולים אחר לא זכה אבי ליחס כל כך עדין, מתחשב ומכבד.
מוסדות דתיים, לאו דווקא יהודיים, היו ידועים תמיד כמי שהיו מוכנים להעניק טיפול לכל מי שאחרים לא רצו לטפל בהם. כך היו הנזירות והנזירים שטיפלו במצורעים במושבות המצורעים, וכך נוהגים עד היום בהוספיסים של המנזרים הצרפתיים והאיטלקיים שביפו, חיפה וירושלים.

אפשר למחות כנגד עריצות הדת ולהתמרד כנגד סדר יום שבו מוכתב מראש כל צעד על ידי איסור, היתר או תפילה דתית. אבל יש יתרונות גדולים לעובדה שעקרונות של חסד, חמלה, הגשת עזרה לחלשים, כבוד לזקנים ולמתים הם חלק מההשקפה הדתית. העובדה שמה שנראה לנו כמו מלאכה מחרידה, נתפש אצל מתנדבי זק"א כמלאכת קודש, מסבירה מדוע אנחנו זקוקים להם כל כך, לא פחות משנחוץ להם לדעת שהם עושים מצווה ומקפידים על דיני היהדות, ואינם מניחים דריסת רגל במה שנראה להם עקרוני כל כך לאף אדם חילוני, שלא לומר גוי.

יש אולי מי שיחשבו שהעובדה שמתנדבי זק"א הפכו לחלק נוכח ומצולם כל כך בנוף הפיגועים שלנו עשויה להפוך אותם לגשר בין חרדים לחילוניים, אבל מי רוצה בכלל גשר שנבנה על פיגועים? אנחנו לא רק רוצים לשכוח אותם במהירות, אנחנו בעיקר רוצים להרוס כבר את הגשר.