מי יפתור את איום הגרעין האיראני

בקריקטורה שהופיעה בחשוב שבעיתוני העולם הערבי, "אל חיאת", ערב תחילת המערכה האמריקאית בעיראק, נראתה דמותו של נשיא צפון קוריאה, קים ז'ונג איל, כשפלג גופו התחתון עשוי פצצת אטום ובידו הוא מחווה תנועת ביטול כלפי חיילים אמריקאים. המסר היה ברור: מצד אחד מבצע ממשל בוש הכנות אחרונות לקראת הדחתו בכוח של סדאם חוסיין, ומן הצד השני נאלצת ארה"ב להתייחס ביראה כלפי מדינה בעלת יכולות גרעינית.

בישראל, לעומת זאת, נשמעו באותה תקופה הערכות אופטימיות נוכח "רעידת האדמה" ההיסטורית שצפויה לחולל הפלת משטר הבעת' בבגדד – מהלך שהיה אמור לגרום למשטרים סוררים לשקול מחדש את מדיניותם.

אולם שנה וחצי לאחר כיבוש בגדד, הרי שהתמונה המתבהרת והולכת לובשת גוון אבסורדי: בעוד שדו"ח צוות הפקחים האמריקאים שנשלחו לעיראק לחפש נשק להשמדה המונית מצביע על כך שלסדאם חוסיין לא היה נשק כזה מאז 1991, הרי שבשלוש השנים האחרונות שיפר בוש את ביטחונה ומעמדה האזורי של איראן באופן בלתי מבוטל, בהפילו שני משטרים עוינים לאיראן – השלטון בעיראק, ושלטון הטאליבן באפגניסטן.

ממשל בוש - שלאחר כיבוש בגדד שידר עוצמה ונראה היה כי כל שנותר לו הוא להחליט מהו המשטר הסורר הבא שיוחלף בכוח - נאבק כעת על עתידו, בעודו חשוף לביקורת גוברת בהקשר העיראקי. מדיניות איראן, החותרת ליכולת גרעינית, לא קרסה באותה "רעידת אדמה" אזורית. היא רק לקחה ביתר תשומת לב את אותה קריקטורה ב"אל חיאת".

מי שמוטרדת ממציאות זו יותר מכל היא ישראל, שמהווה כיום את אחד הגורמים המרכזיים שמעלים את החשש מפני התחמשות גרעינית של איראן למקום גבוה בסדר היום הבינלאומי. נושא "האיום האיראני" עלה לראשונה לפני יותר מעשור, כשלקראת סוף שנות ה-90' דובר בארה"ב על הצטיידות איראנית בפצצת אטום בסביבות שנת 2000. מדי תקופה עודכנה הערכת המודיעין והאיום נדחה.

בינתיים גם הצליחו ארה"ב וישראל להפוך את האיום האיראני לנושא המטריד לא רק את מנוחתן שלהן, אלא גם את מנוחתן של רוסיה, מדינות אירופה והסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית, שמפעילה כיום לחץ חסר תקדים על איראן, לבל תמשיך בתהליך שיאפשר לה לחצות את הסף הגרעיני. הגרסה של טהרן, על פיה היא פועלת לייצור אנרגיה גרעינית לצורכי שלום, אינה משכנעת אף גורם כיום בעולם. קו ההסברה הישראלי, לפיו ההתחמשות האיראנית מהווה איום לא רק על ישראל אלא על העולם כולו, זוכה להצלחה.

וכך, העדיפות בטיפול בבעיה האיראנית ניתנת בימים אלה למאמצים הבינלאומיים. בסוף נובמבר יפקע האולטימטום שהציב מנכ"ל הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית, מוחמד אל בראדעי, בפני איראן בדרישה להפסיק באופן מיידי כל פעילות הקשורה להעשרת אורניום. סירוב איראני צפוי להעביר את הטיפול למועצת הביטחון של האו"ם.

ההערכה בישראל היא, כי הלחץ הבינלאומי שהופעל על איראן, ואילוצה להפסיק - זמנית, מסתבר - את תוכנית העשרת האורניום, עיכבה בשנתיים בערך (כלומר, עד 2007) את המועד בו תחצה איראן את "נקודת האל-חזור", שאחריה יהיו בידיה יכולות עצמאיות לפתח נשק גרעיני. ישראל, מצדה, העלתה את הנושא האיראני בסדר העדיפויות שלה, ולא פחות חשוב - היא "מעלה פרופיל" מבחינת ההתבטאויות הפומביות והעיסוק הפומבי באיראן.

על רקע "העלאת פרופיל" זו, מתחוללת בשנה האחרונה הסלמה מילולית חסרת תקדים בין ישראל לאיראן, שבמרכזה רמיזות ודיווחים על כוונה ישראלית ממשית לבצע מהלך צבאי מקדים נגד איראן. אם בשנים האחרונות היתה זו בעיקר איראן שלקחה ברצינות את הדיבורים בישראל על היכולות מרחיקות הלכת של ה"אף 15 איי", הרי שמבחינה תודעתית ותקשורתית הפכה האפשרות של מכת-מנע ישראלית באיראן לאפשרות קיימת, עד כדי כך שכמה מהחשובים שבעיתוני העולם דנים בחודשים האחרונים בסוגייה באופן גלוי.

דיווחים שראו אור בכלי תקשורת בינלאומיים, דוגמת ה"סאנדיי טיימס", על הכנות ישראליות לתקיפה באיראן, מקבלים בראיית האיראנים, ולא רק בראייתם, משנה תוקף כשהם מלווים בהתבטאויות פומביות מצד בכירים ישראליים דוגמת ראש המוסד - מאיר דגן, הרמטכ"ל - משה יעלון וסגנו - דן חלוץ, על כך שהאיום האיראני הוא "החמור ביותר מאז קום המדינה", וכי "לא נסמוך על אחרים". כל התבטאות כזו, או דיווח, או ניסוי הקשורים בטיל ה"חץ", זוכה כיום לתגובה איראנית תוך זמן קצר, בדמות ניסוי של ה"שיהאב", הצהרה על שיפור ביכולות איראן או אזהרה חריפה לבל תעז ישראל לתקוף את המדינה. עמדתה המוצהרת של איראן היא, כי התקפה ישראלית לא תישאר ללא תגובה.

בשקט ובהדרגה, גם בדיונים המתקיימים בממסד הביטחוני, הופכת האופציה הצבאית לאופציה שמדברים בה ובהשלכותיה. למשל, בדיונים המתקיימים במערכת הביטחון סביב האיום האסטרטגי הגלום בארגון חיזבאללה, מדברים כיום גם על האפשרות שבעקבות הסלמה צבאית בין ישראל לאיראן יפעל חיזבאללה, בשליחות טהרן, מגבול הצפון.

מצב העניינים שבו מדי כמה שבועות, ולעתים אף ימים, מחליפות ישראל ואיראן מהלומות מילוליות לא רק יוצר תחושת דחיפות ובהילות בקרב הממשל האמריקאי והקהילה הבינלאומית לגבי אפשרות של הסלמה, אלא הוא גם מכשיר את דעת הקהל בישראל לאפשרות של עימות ישראלי-איראני, גם אם דעת הקהל הישראלית אינה מתעניינת כיום באופן מיוחד באפשרות, ולא מתקיים דיון ציבורי ער וממשי בבעיה.

דיון ציבורי ער פי כמה התנהל בסוגיות פחות הרות-גורל, כמו נסיגה מהגולן ומדרום לבנון. בהקשר האיראני, האפשרויות הבולטות הקיימות בינתיים הן כניעת טהראן ללחץ בינלאומי, ובמקרה של כשלון - על ישראל "לסמוך רק על עצמה", כדברי בכירים. הפתרון היצירתי המעניין ביותר שהועלה לאחרונה הושמע ביום שישי על ידי המועמד הדמוקרטי לנשיאות ארה"ב, ג'ון קרי, שהציע לסייע לאיראן בייצור אנרגיה גרעינית אזרחית, בתנאי שתנטוש את בניית היכולות העצמאיות.

מדינת ישראל שועטת אפוא במסלול דטרמיניסטי, שבסופו - על פי תפישת מערכת הביטחון - האיום החמור ביותר בתולדות המדינה. גם אם התוכנית האיראנית תסוכל במבצע צבאי ישראלי, עלולה המדינה לשלם על כך מחיר, אולי אפילו כבד. משום מה, כל זה קורה בהיעדר דיון ציבורי באפשרות של כשלון מכלול המאמצים לבלימת ההתחמשות האיראנית, ובשאלה כיצד והאם ניתן יהיה לפתח מערכת של כללי משחק בינלאומיים ברורים, שימנעו ערעור יסודי של היציבות האזורית והסלמה גרעינית.