המגזין "360 מעלות" מגדיר את עצמו כמגזין התרבות השלם. והוא לא. מה עבר בראשו של העורך כשהוא בחר להדפיס את הטקסט היומרני על הכריכה: "מגזין התרבות השלם"? האם הוא באמת מציע מוצר שמקיף את כל תחומי התרבות? תיאטרון, קולנוע, ארכיטקטורה, אופנה, צילום וכו'? ומה במסגרת אלו? פרינג'? הבימה? שפילברג? דוגמה? מה? אבל אני, אופטימי מטבעי, אמרתי "למה לא לעלעל, לעזאזל?" אולי כן ניתן להכניס את כל התרבות שבעולם בקצת יותר ממאה עמודים, בדומה לנערת גומי הנדחקת למזוודה.
אז עלעלתי, ואני לא מאמין שבתור גבר אני אומר את זה, אבל מדובר בבעיית עודף ציצי. האם אי-אפשר לייצר בשורה תרבותית מבלי לדחוף פטמות בכל חור? ציצי זה כבר לא עניין חתרני, מהפכני או מרדני. במגזין בו שירלי גליק מדגמנת את הילוד הטרי שלה יונק מדדיה הכבדים בפרסומת למסעדת סטייקים, ציצי על השער זה באמת לא בשורה תרבותית.
בדומה לציצי על השער, גם הכתבות זועקות מקונספט של גיליון ראשון עמוס גימיקים: אלונה קימחי על ענבל פרלמוטר, אייטם מפרגן לטובל'ס, אייטם מפרגן לקום איל פו, אייטמון על ברלין, ואיך אפשר בלי כוס אחד פעור לרווחה, בכתבה על תעשיית הפורנו. וואו, זה ממש כאילו יפיל את מדינת ישראל מהרגליים, כוס בעיתון! כי אף אחד כאן לא צורך פורנו, ואיך אתה יכול להגיד תרבות בלי לדחוף כוס אחד בשביל הסבבה. אני כבר רואה את החברה בגדרה מתעלפים מרוב נון-קונפורמיזם. נראה אתכם מרימים כתבה על פורנו בלי להראות כוס, ושבכל זאת מישהו יעצור לקרוא אותה. זאת תהיה תרבות.
הרבה פרסומות הצליחו לגייס לגיליון הראשון של "360". אולי זה מגמתי, אבל קצת קשה להבדיל בין הפרסומות, לכתבות האופנה. יש כמה מגזינים כאלה בעולם, "ווג" למשל. אבל "ווג" הוא מגזין אופנה, לא מגזין תרבות. שלם. וקשה לומר עבור מי משני הצדדים זה בעייתי יותר, עבור המפרסמים, שמוכרים מוצרים תחת קונספטים מעורפלים מדי, או עבור אנשי המגזין, שהאייטמים שלהם נראים כאילו הם מנסים למכור לנו משהו.
הפתעות משמחות
יחד עם זאת, יש כמה דברים טובים שאפשר להגיד על העיתון. ראשית, הוא יחיד במינו בארץ. עיתוני התרבות, על פי רוב, תרבותיים מדי, ועיתוני האופנה אופנתיים מדי. "360" מציע איזו פשרה בין השניים, כזו שבהחלט יכולה לענות על הצרכים של יותר קוראים גם מחוץ לתל אביב. עבור מי שלא ראה עד היום את "42 מעלות" (המגזין החינמי מבית אותם היוצרים), "360" יכול להיראות מקסים, צבעוני, מעודכן ואחר. עבור מי שמכיר וחיפש יותר, קשה לומר שהגאולה תבוא מכיוונו של "360". בטח לא ברמה התרבותית. אולי ברמה האופנתית.
בתוך תעשיית המגזינים בארץ, "360" כן מציב רף אחר בשונות שלו. כך למשל חלק מהכותרות שמודפסות בפונט דקיק כמו קו המצויר בעיפרון, או השימוש בצבעים שונים בטקסטים הוכחה לכך שאפשר לעשות עיתונות אחרת, לא הכל חייב להיות תמיד באותו פורמט: "את" שנראה כמו "לאישה", שנראה כמו "עולם האישה" שנראה כמו "בלייזר" וכו'.
הפתעות משמחות נוספות בגיליון היו כתבתו של אודי נתן על "הביוגרפיה של הסליחה"; צילומים מקסימים של ציורים פרי מכחולה של אורלי מייברג, ציירת שמציגה בברלין, כשכל ציור מצולם על דף שלם וכתבה על כבודם האבוד של תסריטאים, שהולך ומשתקם (חבל רק שהיה קצר מדי - בקושי עמוד). בשורה התחתונה, "360" יכול להיות מגזין אופנה טוב, שפוזל לאספקט התרבותי. יש לו פוטנציאל להיות אחר וחדשני, אם הוא רק יפסיק לנסות להיות כזה בכוח.