רק מהזדהות ואהבה

לעיתים מזומנות הלומד הדתי עשוי להחמיץ את היופי האסתטי ואת האמירה המוסרית אוניברסלית אשר משולבים בצורה נפלאה עם חזון לאומי.

דווקא החוקר החילוני, שרגיל לנתח את התנ"ך בעזרת כלים עשירים היונקים מתרבות המערב, יכול לחשוף רבדים נפלאים שלא זכו להם בדורות הקודמים. מאידך גיסא, אי אפשר להתעלם מהעובדה שכיום מקצוע התנ"ך נחשב לאחד המקצועות הפחות אהודים, וזאת בלשון המעטה, על הישראלי החילוני. הסיבה לכך, לדעתי, נובעת מחוסר הזדהות עם המסרים הדתיים והערכיים אותם ניתן למצוא בספרו של עם הספר.

תחושה של קיבוץ גלויות חילוני, שפיעמה בלבבות בתקופת ראשית הציונות, יצרה צורך לחיזוק המורשת הלאומית על ידי חזרה אל הספר העוסק בממלכה יהודית שעומדת על תלה. אך כיום, בתקופה של למעלה מיובל שנים אחרי קום המדינה, אין כבר מסר פנימי להיאחז בו וממילא צומחת מאליה תמונה של יובש ספרותי בין דפי התנ"ך, יובש זה הוא היוצר חוסר הזדהות עם אנשי התנ"ך ורתיעה של החילוני מלימוד התנ"ך בסגנון הבן-גוריוני.
ישנן דרכים נוספות ללימוד תנ"ך. למשל, דרכה של ביקורת המקרא, אשר כטבעה של ביקורת אין מטרתה לבנות, כי אם לקעקע ו"להוכיח" שכל המסופר בתנ"ך לא היה ולא נברא.
דרך אחרת שמתחילה לתת את אותותיה בשנים האחרונות משלבת כלים מסורתיים ומודרניים בלימוד התנ"ך. דרך זו עשויה להיות דרך נפלאה, בתנאי שנתחקה היטב אחר נושאי דגלה. אם מדובר באדם שמזדהה עם נצחיות התורה, אזי מדובר כאן בניצול מצוין של כלי הלימוד האקדמיים על מנת לחדד את המסרים האלוקיים שבתנ"ך. אך אם מדובר באדם שאינו מקבל כלל את העובדה שהתנ"ך הוא שופרו של הקב"ה, נוצרת בעיה חריפה.

מעשה בפרופסור ידוע בתחומי האתיקה שנתפס במעשה שאינו תואם לחלוטין את העקרונות עליהם מבוססת תורת המוסר. כאשר נשאל כיצד מתיישבת התנהגותו עם תחום מומחיותו, ענה ידידנו: "ואם הייתי מרצה לגיאומטריה האם הייתי משולש!?". סיפור זה ממחיש את הבעייתיות העקרונית העומדת בפני האדם העוסק בתחום כלשהו, אשר כלי העבודה העיקרי שבו הוא משתמש הינו האובייקטיביות שלו כמדען. זכותי, יאמר החוקר, להרצות על מוסר כאוות נפשי, אך אין זה מחובתי להיות כפוף לו וייתכן, אם נקצין את הדברים קמעה, שעל מנת שעמידתי מהצד לא תיפגע, אסור לי להיות בעל איזושהי אמירה סובייקטיבית בתחום עיסוקי.

הביטוי "שמחת תורה" נובע מעמדה של הזדהות עם החומר הנלמד. האמונה וההפנמה שדברי התורה הינם דברי הבורא אשר הטיל עלי ואף אפשר לי להגות בהם הם המהווים את חומר הבעירה המזין את השמחה.

העברית, שפת התורה רומזת לנו שהמילה שמחה הינה בת דמותה של המילה צמיחה, שהרי האותיות שין וצדי נוטות להתחלף ביניהן (וכנגד השמחה מופיע העצב המנוגד לצמיחה ולכן אנו משתמשים בביטוי "עיצוב" לנתינת צורה סופית לדברים צורה תחומה וברורה ללא אפשרות צמיחה). על מנת להגיע למצב של שמחה וצמיחה בתורה, נדרשת הזדהות מלאה עם תוכנה. האדם אשר אינו מאמין בערך הפנימי של התורה, ואשר אינו חש הזדהות עם נותן התורה, ויש אף שכוונתו היא לקעקע את האמונה בשלמות ונצחיות התורה, אדם כזה אינו יכול לחוות שום תחושה של צמיחה ושמחה מהתורה, ולכן הביטוי שמחת תורה לא יהיה במקומו לגביו.

יחד עם זאת ישנם רבים וטובים אשר אינם מוגדרים כשומרי מצוות, ואף על פי כן יש בהם איזושהי כמיהה עמוקה לגעת ולחבק את ספר התורה לרקוד עמו ולנשקו. מעין תחושה של התחברות למעיין פנימי המפכה מאז שחר האומה, ואשר מכוחו יונק היהודי את הקשר שלו לדורות רבים שעברו ועוד יבואו. התחושה האישית שלי היא שרוב רובם של אחינו בני ישראל רוצים לגעת בנשמת האומה מתוך הזדהות ואהבה ולהם ראויה שמחת התורה.