בגיל 21 תגיע לירח

ב-1919 הציע המלונאי ריימונד אורטייג פרס כספי בסך 25 אלף דולרים לאדם הראשון שיטוס מניו יורק לפריס ללא הפסקה. שמונה שנים חלפו בטרם יכול היה לגבות את הפרס טייס צעיר בשם צ'ארלס לינדברג, שחצה את האוקיאנוס האטלנטי במטוסו "ספיריט אוף סיינט לואיס". בעקבות טיסתו המפורסמת של לינדברג גברה מאוד ההתעניינות הציבורית בתעופה אזרחית, וגדל מאוד תוך זמן קצר מספר הנוסעים במטוסים.

הדגם של פרס אורטייג עמד גם לנגד עיניהם של מציעי פרס אנזארי X (Ansari X-Prize). זה יינתן לצוות הראשון שיבנה כלי טיס המסוגל להטיס שלושה בני אדם לגובה של מאה ק"מ פעמיים תוך שבועיים ימים, וזאת ללא כל סיוע ממשלתי – כספי או אחר. גובה הפרס הוא עשרה מיליון דולר – כסף קטן לאנושות, וכסף קטן גם לחלק מהאנשים המעורבים בניסיון לזכות בפרס, אם תרשו לי פאראפרזה קטנה על ניל ארמסטרונג.

כך או כך, השבוע עלו שוב המאמצים האזרחיים והפרטיים להגיע לחלל לכותרות, עם הכרזתו של היזם וההרפתקן הבריטי סר ריצ'ארד ברנסון על הסכם שחתם עם אחת הקבוצות הרציניות יותר המתמודדות על פרס אנזארי, מואבי אירוספייס ונצ'רז (Mojave Aerospace Ventures). קבוצה זו, שבראשה עומדים ברט רוטן ופול אלן (ממייסדי מיקרוסופט), בנתה כבר את ספייסשיפ וואן (SpaceShipOne), כלי הטיס האזרחי הראשון שהמריא (ביוני) לגובה של מאה ק"מ, ותבנה עבור ברנסון חמישה כלי טיס גדולים יותר, שיחלו בעוד כשלוש שנים להטיס נוסעים – חמישה בכל טיסה – לגיחות תיירותיות לחלל. כרטיס טיסה יעלה, בשלב ראשוני, כ-200 אלף דולר, ונוסעים יידרשו להתאמן שבוע לפני הטיסה. אף-על-פי-כן סבור סר ריצ'ארד שישנם לפחות 3,000 בני אדם המעוניינים כבר כעת לרכוש כרטיס. בשלב מאוחר יותר צופה ברנסון גם טיסות ארוכות אך זולות יותר, ואפילו בניית מלון שירחף במסלול מעל כדור הארץ.

חלומות באספמיה? לאו דווקא. הנה, סוף סוף, מתרחש התהליך שרבים צפו אותו וציפו לו בכיליון עיניים – היוזמה הפרטית מחזירה את האדם לחלל!

הצעירים שבינינו התרגלו להתייחס כמובן מאליו לכך שפעם שיגרה ארה"ב אסטרונאוטים לירח והם פסעו עליו ונטעו דגל באדמתו, כמו גם לכך שהיה זה מעין מאורע חד-פעמי. אך למעשה, פרויקט אפולו היה אחד האירועים הפחות מובנים מאליהם של המאה ה-20. אף שהטכנולוגיה הפכה עשירה יותר כתוצאה ישירה מפרוייקט זה, לא היה בו שום דבר כלכלי והוא לא הקנה עליונות צבאית. הוא נבע ממדיניותו של קנדי לנצח את הסובייטים במירוץ לחלל ויהיה מה, מדיניות שהמשיך בה הנשיא לינדון ג'ונסון, ולא נחסכה בו כל הוצאה. מעבר לביורוקרטיה הבלתי נמנעת של כל פרויקט ממשלתי גדול, בשנות ה-60 באמת לא היה כל סיכוי להביא אדם לירח בזול – אפילו החומרים הנחוצים לכך לא היו קיימים. הם החלו להופיע רק בעשור האחרון.

אבל כל זאת לא היה חשוב לבני הדור שחזה בנחיתה על הירח. התחושה הייתה, שהנה תוך כמה שנים יוכלו גם אנשים רגילים לנסוע שמה ושתוך זמן קצר, יטוסו אסטרונאוטים גם למאדים ואולי ליעדים רחוקים יותר. מעלליהם הנועזים של קפטן קרק וד"ר ספוק נראו קרובים למציאות מאי פעם. רבים האמינו ברצינות, שיזכו לומר בימיהם: Beam me up, Scotty! איש לא העלה על דעתו שזמן רב כל כך יעבור מאז נחיתת האסטרונאוטים האחרונים על הירח (ב-1972), מבלי שהאדם ישוב אליו, בעיקר משום שאיש לא נתן דעתו לשאלה פשוטה: ישוב אליו, כדי לעשות מה, בעצם?

כיום, עלות העלאת ק"ג אחד של מטען לחלל היא אלפי דולרים – עלות הגיונית רק לתעשיית הלוויינים היוקרתית. זו נהנית משירותיהם של גופים כנאס"א, המשתפים באירוע כמו שיגור מעבורת חלל למעלה מרבבת עובדים בו-זמנית, עובדה המייקרת כמובן מאוד את שיגור המעבורת. יותר ויותר מתברר, כי מממשלות לא ניתן לצפות שיממנו את כיבוש מערכת השמש. פרויקט אפולו היה נס רומנטי ובלתי סביר, אך כוכבי הלכת השכנים ולווייניהם אינם צפויים להתמלא בשום שלב באנשים שעניינם המרכזי תקיעת דגלים בקרקע. שיבת האדם לחלל חייבת להיות כלכלית. ישנן סיבות טובות להגיע לשם – החלל וחומריו ניתנים לניצול, תעשייתי בעיקר, אך בהחלט גם תיירותי כפי שתפש ריצ'רד ברנסון – ובסופו של דבר, זהו תפקיד השמור למגזר הפרטי, ולא לממשלות.

והמגזר הפרטי, משעה שהבין זאת, יחזיר אותנו לחלל במהירות יחסית. הצלחת הפרויקט של ברנסון, וירג'ין גאלאקטיק (Virgin Galactic) הוא מכונה, עשויה להאיץ העניינים במשהו, אך אם ייכשל ברנסון, יבואו אחרים. כיבוש החלל יוצא, סוף סוף, מהידיים הלא נכונות (הממשלתיות) לידיים הנכונות, וכך גדל הסיכוי שגם אתם ואני נוכל להגיע לשם עוד בימינו.