סטארסקי והאץ'

בתור מישהי שלבשה חולצות סטארסקי והאץ' (עם הצילום שלהם מפוצץ בנצנצים) וחשבה שדיוויד סול הוא אחד הגברים ההורסים שראתה בחייה היה ברור שכשהסרט יצא אהיה ראשונה בתור, אין מה לעשות נוסטלגיה משחקת פה חזק והבמאי טוד פיליפס הפנים את העניין והלך אתו עד הסוף עם קריצות לימינו אנו.
(פיליפס אגב כנראה מאותגר נוסטלגית חזק, הסרט הבא שלו הוא גרסה חדשה לסטיב אוסטין, האיש השווה מיליונים, כשבתפקיד הראשי יהיה לא אחר מאשר ג'ים קארי).

לתפקידים הראשיים נבחרו שניים אוון וילסון בתפקיד קן האצ'ינסון (האץ' בשבילכם, השוטר השובב שמבחינתו החוק הוא המלצה ולא יותר) ובן סטילר (הגמד המקסים, בתפקיד דיוויד סטארסקי השוטר הלחוץ שמפרש את החוק כפשוטו עד כדי גיחוך), צמד חמד שכבר כיכב יחד באי אלו קומדיות טובות יותר או פחות, מה שבטוח שהכימיה ביניהם ניכרת לעין בלתי מזוינת דבר שתמיד כיף לראות בסרט.

העלילה לא מסובכת מדי, הסרט לא בונה עליה אלה על הדמויות המוחצנות, הנוסטלגיה שפורצת מכל החורים וצמד השחקנים הראשיים המגובה בשחקני משנה מוטרפים לא פחות, כמו וינס ווגאן (בתפקיד ריס פלדמן המיליונר היהודי שגם סוחר בסמים משודרגים גנטית), פרד וויליאמסון (דובי מפקד התחנה שנמצא תדיר על סף התמוטטות עצבים) וויל פרל (ביג ארל, האופנוען בעל הפטיש לדרקונים) והשוס של הסרט - סנופ דוג
(בתפקיד האגי בר המאפיונר המגנוב שמסדר את העניינים בשביל כולם בשאנטי) סנופ דוג לא היה בחירתו הראשונה של הבמאי וגם לא השנייה אבל מה שחשוב שהוא נבחר בסוף ודופק הופעה שמכניסה את כולם לכיס הקטן של מעיל פרוות הפודלים שלו, השרוך האנושי הזה פשוט מתלבש פיקס על הדמות (מה שתורם לעניין הוא כמובן התיק האמיתי שלו במשטרה על אשמת רצח, ממנו יצא זכאי).

דבר אחד בטוח, אחרי צפייה בסרט (ואני צפיתי בו שלוש פעמים) התחושה השלטת היא: כמה חבל ששנות ה-70 חלפו, איזה בגדים, איזו מוסיקה, איך כולם היו בגרוב, התסרוקות, הסמים, האווירה הכללית של מסיבה אחת גדולה. אין ספק שהארט בסרט זוכה לציון לשבח ובמיוחד עיצוב התלבושות הבלתי אפשריות של האגי בר,
ההקפדה על הפרטים הקטנים ולפעמים הסמויים מהעין זוכה לח''ח עצבני, המכונית של סטארסקי היא תעתיק מדויק של המכונית המקורית (ואם זה מעניין אתכם החבר'ה ריסקו לפחות 7 כאלה במהלך הסרט), המעילים של אוון ובן הם אותם מעילים, הלינקולן 76 של האגי בר היא אכן כזו (ושייכת לסנופ דוג במציאות), כשאוון שר למעודדות את הבלדה בסצנת החיזור הקורעת (וסטילר בינתיים אוכל סרטים מהקוק ששתה בטעות) הוא בעצם שר שיר של דיוויד סול (הוא האץ' המקורי) משנת 1977 וכמובן היציאה הסופית של הסרט כשדיוויד סול ופול מייקל גלזר (הצמד המקורי) מגיעים לסט.

אז אני נהניתי מכל רגע, צחקתי במקומות הנכונים ערגתי לשנים ההן שכבר לא יחזרו ולא משנה כמה ננסה ונדבקתי לכמה מהשירים בפסקול למשך ימים.

התוספות מצחיקות בהתאם עם המון קריצה, חוץ מפספוסים שמתברר שהם חובה בכל קומדיה, יש לנו סרטון קצר של סנופ דוג המציג את מלתחתו של האגי בר בסרט, ניתוח בחירת החומרים והדגמות של שילובי המלתחה,
תוספת נוספת ומפתיעה במקוריות דווקא בגלל שאנחנו רגילים לראות אותה ב-DVD היא תוספת מאחורי הקלעים, כביכול שיחות עם הבמאי והשחקנים כמו שרואים תמיד רק שפה זה קצת שונה, לוקח איזה דקה שתיים לקלוט את הקטע ואז זה פשוט נפלא.