מהות העם היהודי

כמו כל ישראלי ממוצע, כשאני שומע את המילים האלה אני חוזר אוטומטית לגן סימה, מרגיש את זרועות חבריי על כתפיי ומוצא את גופי נע ימינה ושמאלה. לכן, כשצפיתי לפני שנים רבות בסצנת הפתיחה של הסרט "אירופה אירופה", בה נראה אדם מבוגר שר את השיר הנ"ל ברצינות תהומית, הרגשתי מבוכת מה... לא יכלו למצוא שיר יותר נורמלי לפתוח בו את הסרט?! שאלתי את עצמי.

למרות ההתחלה ה"כושלת" משהו, הסרט עצמו, המספר את סיפורו האמיתי של שלמה פרל, צעיר יהודי שמתחזה לגרמני כדי להינצל מן השואה, ומוצא עצמו כחניך בבית ספר של "נוער היטלר" עד סוף המלחמה, שבה את ליבי. בסיום הסרט, נראה שלמה פרל האמיתי, אדם מבוגר על רקע נוף בצפון ארצנו, שר בקולו שלו "הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד". הפעם זה כבר לא נשמע מגוחך, לא לאחר שרואים את שבעת מדורי הגיהנום שעברו על יהדות אירופה. מצאתי את עצמי בוכה לשמע אותן המילים שבתחילת הסרט גרמו לי לגיחוך. מאז זהו אחד השירים החביבים עלי.

אבל רגע. למה דווקא אחים? למה לא סתם "שבת בני-אדם גם יחד"?

למה? כי יש משהו מיוחד באחווה השוררת בין אחים. יש משהו מיוחד בקשר המשפחתי, משהו שחוצה את גבולות הזמן והמקום, משהו שגורם לנו לקבל את עסקת החבילה שנקראת האחים שלנו ולאהוב אותם למרות הכל, אהבה ללא תנאים, אהבה שאינה תלויה בדבר.

וזוהי בדיוק מהותו של העם היהודי. אנחנו לא סתם עוד עם שאיכשהו נוצר, אלא משפחה ענקית, צאצאים של אבות ואימהות שחיו לפני כמה אלפי שנים. וכמו בכל משפחה – כשרבים, אז רבים עד הסוף ולא רוצים לראות אחד את השני, אבל כשאוהבים... אוהבים כמו אחים. למרות שהמצב לא נראה מזהיר בימינו, מובטח לנו שאם נצליח לגשר על הפערים, האהבה והאחדות תהיינה חזקות לפחות כמו השנאה והפילוג השוררים כיום.

בחג הסוכות אנו נוטלים את ארבעת המינים וקושרים אותם לאגודה אחת. ארבעת המינים משולים לארבעה דרגות של בני אדם. מהאדם המשול לאתרוג שיש בו גם חכמה וגם מעשים טובים (גם טעם וגם ריח), דרך בני האדם המשולים ללולב ולהדס שיש בהם או חכמה או מעשים טובים, ועד האדם המשול לערבה שאין בו לא חכמה ולא מעשים טובים (לא טעם ולא ריח). למרות השוני הברור שבין המינים אנו עדיין קושרים אותם יחד לאגודה אחת.

כולנו מכירים גם "אתרוגים" וגם "ערבות", ומעבר לכך לכל אחד מאיתנו יש תקופות בהן הוא "אתרוג" ותקופות בהן הוא "ערבה". עם מעט סלחנות ורחמים אחד כלפי השני, ועם הזיכרון שכולנו קשורים יחד באגודה אחת, נוכל לאזן זה את זה, או בלשון המדרש – "...והן מכפרים אלו על אלו".

תמיד אומרים ש"משפחה לא בוחרים", וכאשר מדובר בעם היהודי ניתן לומר גם ש"עם לא בוחרים". אנחנו תקועים אחד עם השני, ואם לפעמים אנחנו נוטים לשכוח זאת, יש מתנדבים רבים מבחוץ שמזכירים לנו בצורה אנטישמית זו או אחרת כי יש לנו גורל אחד.

אז בואו נפתח את הסוכה ואת הלב, וננצל את חג הסוכות הזה "לאשפז" ו"להתאשפז" (אושפיזין = אורחים בארמית) ולהכיר את המשפחה המורחבת שלנו – את השכן שאף פעם לא יוצא לדבר איתו, את השכנה שנראית קצת מודאגת לאחרונה. וכדי שיהיה במשפחה הגדולה שלנו "מה טוב ומה נעים" חייבים לזכור שאנחנו אחים, ובתור שכאלו, לקבל אחד את השני ולהפגין אחווה גם אם אנחנו מחשיבים את עצמנו ל"אתרוג" ואת השכן שלנו ל"ערבה".

חג סוכות שמח לכולם.