הסוסה שבתמונה למעלה התמוטטה על הכביש מאפיסת כוחות. היה חג שבועות, ושרב כבד. יפו. הבעלים של הסוסה, עבריין מקומי, ניסה להרים אותה מהכביש. בהתחלה הוא הרביץ לה. כשזה לא עזר, קשר אותה לעגלה שהיתה רתומה לסוס אחר, וגרר אותה על הכביש הלוהט. אישה שעברה במקום התקשרה לאבי סעד, פעיל בעמותה למען הסוס והחמור, ולמשטרה. השוטרים הגיעו, הבעלים ברח, את הסוסה כבר אי אפשר היה להציל. הסיפור הזה קרה לפני שנתיים, אבל בממוצע הסיפור הזה קורה כל יום.
חמורים וסוסים הם בעלי החיים הזנוחים ביותר בישראל: מאות, אולי אלפים, חיים בארץ ובשטחי הרשות הפלסטינית בתנאים קשים, לעתים קרובות כשהם מורעבים, פצועים, חולים ומוכים. נכון להיום, לא קיים אף מתקן ממשלתי לקליטת סוסים במצוקה, למרות שחוק צער בעלי חיים מחייב קיומו של מתקן כזה. מרבית הרשויות בארץ מתקשות, ובמקרים רבים מסרבות, להיענות לקריאות אזרחים על סוסים מורעבים או פצועים, המוטלים ימים ושבועות ללא סיוע עד שנופחים את נשמתם בייסורים.
העונש המקסימלי: יומיים מאסר בפועל
על אדישות הרשויות מנסים לפצות עמותה אחת הפועלת בארץ, וכמה עשרות בעלי חוות פרטיות המוכנים לעתים לקלוט את הבהמות שחולצו. צעדי ענישה כלפי המתעללים כמעט שאינם מופעלים. יומיים מאסר בפועל הוא העונש המקסימלי שהוטל.
צורות ההתעללות בחמורים ובסוסים מגוונות: רגליים מרוסקות, גבות שבורים, פצעים פתוחים, הרעבה עד מוות ותשישות. הבעיה חמורה במיוחד בישובים ערביים ובשטחי הרשות. בשטחים, למשל, נהוג לזרוק חמורים זכרים מיד עם לידתם, משום שקשה להתמודד עם סרבנותם של חמורים בוגרים לא מסורסים. לבדואים יש מנהג לחתוך לחיות אזניים. כשהחמורים נחלשים או מזדקנים הם ננטשים על פי רוב. סעד אסף עשרות חמורים שלא יכלו לעמוד עוד על רגליהם. גורלם של אלה נגזר על פי רוב: הם מוסעים לאגודת צער בעלי חיים או לבית החולים הווטרינרי בבית דגן, וזוכים להמתת חסד. במקרים חריגים זוכות החיות לטיפול רפואי, ולבית באחת מפינות החי או בחוות פרטיות.
סעד נענה בממוצע לכעשר קריאות בשבוע, רובן לגבי חמורים. הסוסים יקרים יותר וגדולים יותר, ולכן פחות משתלם לנטוש אותם. בשר סוס הוא מצרך יקר יחסית, ולפעמים הם נמכרים לשחיטה, במיוחד באזור קלקיליה. אם כי, כפי שנחשף לאחרונה ב"עובדה", גם ביפו ובתל אביב. השוחט היפואי, נסים משולם, ממשיך להחזיק סוסים פצועים וחולים בשטח המשחטה, למרות שבינתיים הפסיק, ככל הנראה, עם עסקי הבשר. הממונה על יישום חוק צער בעלי חיים במשרד החקלאות, ד"ר חגי אלמגור, טען השבוע שלא ידע על כך, וכי "יבדוק את הנושא".
תקנות לעגלונים וחווה לחמורים
בתל אביב, ובערים אחרות, מונעות כמה עשרות עגלות באמצעות סוסים וחמורים, לעתים קרובות תשושים ומזי רעב, בכבישים סואנים. אלה מסכנים את חיי הנהגים ועוברי האורח מזה, ואת חיי הבהמות מזה. חברת מועצת העיר מטעם סיעת הירוקים, הדס שכנאי, מנסה לקדם חקיקה עירונית שתסדיר את נושא העגלות באמצעות רישוי, תגן על בהמות המסע, תאפשר החרמתן במקרים של טיפול לקוי, ותאסור תנועתן בשעות העומס בכבישים.
היוזמה הועברה השבוע לידי היועץ המשפטי של העיריה, ומן הסתם תישאר שם חודשים ארוכים. בינתיים הקריאות שמגיעות למוקד העירוני בנושא נענות בשלילה. בעיריה אין וטרינר שמתמחה בסוסים וחמורים, והווטרינר העירוני, צבי גלין אומר ש"אין לו כלים ואמצעים להתמודד עם הנושא".
הסוף הטוב של הסיפור הזה נוגע להתנהלות הקפקאית סביב הקמת המיתקן המוגן לחמורים, המתרחשת כבר שנים אחדות. תורמים מאנגליה הקימו עמותה מיוחדת להצלת החמורים בארץ הקודש. יש לעמותה כספים, יש לה רצון, אבל איכשהו, העניינים זזים בעצלתיים. במשרד לאיכות הסביבה ובמשרד החקלאות טענו השבוע שבתוך ימים עומד הנושא להיסגר. המתקן המיועד יוקם כנראה בקיבוץ גזר, הסמוך לרמלה. לדברי ד"ר אלמגור נמצאים שם כבר עכשיו חמישה חמורים, ששוכנו בינתיים ברפת נטושה בקיבוץ.