אלוהים הוא די.ג'יי, גם ביום כיפור

שעתיים לפני שיצאנו שאלה אותי יעלי, שנשארה בביתה, "תגיד, אתה לא מרגיש קצת לא בסדר כלפי עצמך שאתה הולך למסיבת טראנס ביום כיפור?". האמת, במקום לאכול ולשמוע מוזיקה בבית, אכלתי ושמעתי מוזיקה ביערות הכרמל. יחי ההבדל. כלפי עצמי אני מרגיש בסדר גמור. עכשיו כמה שורות כדי לשכנע גם אתכם שזה בסדר גמור:

על המסיבה
תתפלאו, אבל זו לא היתה "מסיבת יום כיפור", או כל "דווקא" אחר. לא היתה שם שום אצבע משולשת במקומו של ארון הספרים, איש לא התעטף בכוונה בטלית וכיפה ולא רקד על קברי צדיקים. זו היתה מסיבת טראנס סטנדרטית. היא החלה באימייל אנונימי, נמשכה בטלפון למספר אנונימי והגיעה למקום אנונימי. היתה שם רחבה (די ריקה) והרבה אנשים שפשוט רצו לעשות את מה שהם אוהבים בלי להפריע לאף אחד. הכל היה כרגיל עד שהגיע פקח שמורות הטבע (שמשום מה עובד ביום הזה). יתכן והיה זה הוא שהתקשר למשטרה, וכמו הגמד הג'ינג'י ב"היה היה" אמר להם "המפקד, עדר טראנסאווים מתקרב". המסיבה לא היתה "בגלל" יום כיפור, אלא למרות. בסך הכל היא היתה האופציה הסבירה ביותר להעביר את השעמום, יותר קוסמת ממרתון "סיינפלד", בפעם ה-12.

על הכפירה
אמת, אנחנו כופרים. אבל היינו כופרים גם בבית. וגם החילונים שביניכם (ואולי גם אלו שלא), כופרים. בינינו, אין שום הבדל בגודל החטא בין לראות סרט בדי.וי.די, לעשן סיגריה, לרכב על אופניים ברחובות הריקים, לקיים יחסי מין (אל תגידו 'לא ידענו שאסור') או לרקוד. אינני זקוק לצום ולעינוי נפשות לשם עשיית חשבון נפש. איני מאמין באלוהים, ולכן איני צריך לכפר על חטאים שבין אדם למקום, ואילו על חטאים בין אדם לחברו ביקשתי סליחה באופן אישי, ואפילו נעניתי. אולי דווקא מי שצם ביום כיפור, אבל במפסקת אוכל סטייק בחמאה, הוא שזקוק לחשבון נפש. כיוון שאו שהוא משקר לאלוהים שהוא מאמין בו, או שהוא משקר לעצמו שהוא מאמין באלוהים. אבל בעצם, אין הוא זקוק לחשבון נפש, ובלבד שלא יעשה חשבון נפש עבורי.

על הזהות היהודית
גם בעתידו של עמישראל בדורות הבאים לא פגענו, ובכל אופן לא יותר ממה שהיינו פוגעים בו תוך כדי טחינת בוטנים בבית. היינו יהודים ונותרנו יהודים. בנושא הזה אני הולך אחר המוטו של אבי ניצול השואה שאמר לי פעם: "אחרי שהנאצים לקחו את הורי, איש לא יגיד לי איך לחיות בתור יהודי". מה שמטריד אותי יותר הוא הזהות הישראלית, או ליתר דיוק רכיב הסובלנות בזהות הישראלית. איני זועם על החרדים שאינם עומדים דום ביום השואה, ולכן אל נא תזעמו עלי. בכל מקרה, נראה לי שמצפוננו נקי יותר מזה של הגולשים שאיחלו לנו (בכל אתר אינטרנט אפשרי) מוות, או האשימו אותנו באחריות לפיגועים.

על ההתחשבות
"מה עם קצת כבוד לזולת?", אמרו לי. אני מסכים. מעולם לא נהגתי בישראל ביום כיפור, לא שמעתי מוזיקה בקול רם, לא יצאתי עם אוכל לרחוב, אפילו לא בישלתי מחשש שהניחוחות יקשו על הצמים. הכל מתוך התחשבות בזולת. האמת היא, שדווקא חילוני אמור למצוא את עצמו נפגע ביום כיפור, על כך שלקחו ממנו כביכול את חופש התנועה ועוד כל מיני הנאות קטנות מהחיים. אבל רק כביכול, כיוון שאם 80 אחוז מהציבור מעוניינים לשמור את היום בצביונו הנוכחי, מן הראוי לכבד זאת. אבל כשם שפלוני שמע מוזיקה בבית ולא הטריד את מנוחתו של איש, כך אנו שמענו מוזיקה בטבע מבלי כוונה להפריע לאיש. והאמת היא, שברגע שנודע לי שהמוזיקה מפריעה את מנוחתם של תושבי כרם מהר"ל הסמוך, רווח לי שהפסיקו אותה. הדבר האחרון שרציתי זה להפריע לאחרים, ואם אכן שלוותם הופרעה – זה המקום לבקש מהם סליחה. לא התכוונו.

על ההתרסה
נראה לי שיותר מכל, מה שמפריע לאנשים הוא שמדובר במסיבת טראנס. שבט הטראנס, על שורשיו הנטועים בהודו, תדמית הסמים וההילולה הפגאנית-דיוניסית, מעביר לאנשים מבחוץ תחושה של התייוונות. וזה עושה טיק בעין. זה מתריס. יותר נכון מתריס כביכול, כיוון שכאמור לעיל, לא פשענו יותר מאותם עשרות אלפים שירדו לסיני / נסעו לחו"ל / העבירו יומיים בכנרת. אבל נגד ה"כביכול" אין מה לעשות. וכל אלה שזה לא מוצא חן בעיניהם ייאלצו לחיות עם הטיק בעין. קוראים לזה סובלנות.