לא סולחת

לאחר הקריאה הראשונה חזרו אליי ואמרו: יפה מאוד, מאמר יפה, אבל איפה העמדה הדתית שבו? ובכן, על-מנת להסיר ספק מליבם של הקוראים, אני מצהירה בזאת שכל מה שתקראו בשורות אלה הוא בגדר העמדה הדתית המוצקה שלי. ואם במקרה יש בין הגולשים מישהו שמגדיר את עצמו חילוני, והדברים שלי נדמים לו כאילו יצאו מפיו ממש, י?דע שזהו עיקר העניין שמעסיק אותי בכל ימות השנה. דהיינו: מידת הקירבה המפתיעה המתגלה בין אנשים מעולמות שונים, שכאילו נמצאים במחלוקת, ב-95% מהנושאים.

ובאשר לסליחות, ולמרות דתיותי העמוקה והבלתי מעורערת, אינני אשת בשורה.
סליחה, חברים, אבל אני לא במצב רוח סלחני במיוחד. להיפך. ממש להיפך.

*לא סולחת לאלה שחושבים שתקציב המדינה, העירייה, המוסד הציבורי שהם משרתים בו, הוא בעצם שלוחה של התקציב הפרטי שלהם.

*לא סולחת לכל המוסדות והחברות שעושים בחשבון הבנק שלנו כבשלהם: עמלת שורה, זמן אוויר, ביטוח שיא, ביטוח מינוס, הוראת קבע המשתנה באופן עצמאי.

*לא סולחת לכל מי שאינם עושים את מלאכתם באמונה: לא עובדים את מספר השעות שהם חייבים בו, אבל "דופקים שעון"; לא סולחת למי שמרמים את הביטוח הלאומי; לא סולחת לכל אלה שמחפפים בעבודה שלהם וגורמים לאחרים להיפגע מכך; לא סולחת לאלה שנהנים מזכויות יתר בעבודתם והם בטוחים שמגיע להם יותר מאשר לכל האחרים, כי הם כאילו שווים יותר.

*לא סולחת לאותם פוליטיקאים ומשרתיהם שאינם קולטים שהם שליחי הציבור ומשרתיו; לא סולחת לפוליטיקאים שמתיימרים להנהיג את החברה הישראלית, אבל מסרבים בתוקף לשמש דוגמא אישית: מייעלים אחרים, מפטרים, מקצצים, פוגעים ללא אבחנה בקצבאות זקנה ואבטלה, אבל חיים בעצמם חיי רהב ונהנתנות.

*לא סולחת לאותם רבנים שמביישים את כבודה של תורת ישראל ברבים: מטרטרים גרים, מפלים לרעה נשים הבאות להידון בפניהם; מסרבים להבין את גודל המצוקות של העם היהודי בדור הזה: חיים באולימפוס המנותק שלהם ומדמים את עצמם לנציגי הקדוש ברוך הוא.

*לא סולחת לכל מי שעושקים שכירים: בין יהודים, בין ערבים, בין עובדים זרים ממדינות אחרות.

*לא סולחת לאנשי תקשורת ששכחו אף הם את תפקידם כמובילי דיון ציבורי ערני ומקיף וכל עניינם הוא הרייטינג – והכסף הזורם בעקבותיו.

*לא סולחת למי ששכחו את התקווה הגדולה הגלומה בריבונות היהודית הצעירה והשבירה.

*לא סולחת אבל לא מיואשת. אני יודעת שבקרב המגזרים הישראלים השונים ישנם רבים מאוד החשים כמותי. אני יודעת שאיכשהו נצליח לבסוף להזיז את העגלה מהבוץ. זה יקרה כשנבין שיש צורך ראשון במעלה לבנות ציבור ישראלי חדש, פוסט-סקטוריאלי.