הטור של שריאל שני

אם ייתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו?

(עמוס, ג', ו').

קוראו הסביר של טור זה, כמו גם כותבו, בילה את ערב ראש השנה בחיק המשפחה. תכופות, נילוו לאירוע מתיחויות כאלו ואחרות. חלק ניכר ממשכו הוקדש לאכילה. האירוע היה, על פי רוב, קולני משהו. בשלב מוקדם שלו, נאכלו גרגרי רימונים ופיסות תפוח מרוחות בדבש.

קוראו הסביר של טור זה, כמו גם כותבו, קידם בברכה את החופשה הקצרה שבה זיכה אותו החג. הוא עסק באופן נמרץ יותר בקניות בימים שקדמו לערב ראש השנה. הוא הרים כוסית עם חבריו לעבודה. הממונה עליו הודה לו על עבודתו, ומסר בידו מעטפה עם תלושים, שהקלו עליו לעסוק באופן נמרץ יותר בקניות בימים שקדמו לערב ראש השנה. המרוויחה העיקרית מימים אלה הייתה תעשיית הדבש. גם משווקי סלסלות יכולים היו להשתבח במחזורים גדולים מהרגיל.
אבל מה יודע אותו קורא על ראש השנה? מהו, בעצם, עבורו, יום זה?
מעט מדי, לעיתים נדירות יתר על המידה, אנו נותנים דעתנו למשמעותם של ריטואלים המלווים אותנו למן העריסה ועד לקבר. עבור רובנו, ראש השנה מתמצה בעובדות הבאות:

א. ליהודים מניין שנים השונה מזה המשמש ברחבי תבל, כלומר מלוח השנה הגרגוריאני.

ב. הואיל ויש להם מניין כזה, הם מציינים את תחילתן של שנים חדשות. ליום המציין אירוע כזה קוראים "ראש השנה".

ג. בראש השנה אוכלים תפוח בדבש, כסמל לתקווה כי השנה הבאה תהיה מתוקה. כן אוכלים גרגרי רימון, כסמל לתקווה שהשנה הבאה תהיה מלאה כרימון.

עם זאת, ראש השנה הוא עניין מורכב ומעניין הרבה יותר.
נראה, כי המנהג היהודי למנות את השנים לא רק לניסן אלא גם לתשרי עתיק מאוד. תשרי, שהינו בכלל החודש השביעי ליציאת מצרים, נחשב גם לחודש הראשון מבריאת העולם, ומכאן שיום ראש השנה הינו בו זמנית ראש החודש השביעי ויומה הראשון של השנה החדשה. ואולם, אותו יום צופן בחובו דואליות מעניינת עוד יותר. מחד גיסא, הוא "חג שמח"; מאידך גיסא, הוא אחד "הימים הנוראים". כיצד ניתן ליישב סתירה לכאורה זו?
שאדם יערוך לעצמו חשבון נפש ומאזן ויהרהר בתחילתה של שנה חדשה על הקורות והמוצאות אותו בשנה שחלפה, ועל תקוותיו לגבי העתיד לבוא ועל חששו מפניו, עניין טבעי והגיוני הוא, והרי לנו רכיב ברור ומובהק של "ימים נוראים". מרכיב כזה הם גם קולות השופר ששמעו דורות על דורות של יהודים בראש השנה בכל רחבי תבל. הקולות מהווים תזכורת למה שהתרחש, על פי אמונתם של אותם יהודים, במעמד הר סיני. זהו המעמד שבו התוודע העם לכך, שהאל בחר בו. ועם נבחר, אסור לו לחטוא ולפשוע, ואם עשה כן עליו למהר ולחזור בתשובה. לפעולה זו אמורים לעוררו קולות השופר, התקיעות השברים והתרועות. השופר, מבחינה מסוימת, היה מערכת האזעקה הראשונה בהיסטוריה.

היות ראש השנה "חג שמח" נובעת מאירוע היסטורי שנוטים לשכוח ולהמעיט מחשיבותו לתולדות היהודים. ביום הראשון לחודש השביעי כינסו בירושלים עזרא ונחמיה את שארית הפליטה של היישוב היהודי המדולדל והמתבולל, את אותו קומץ אנשים קשי יום, כפריים ברובם הגדול, שלא גלה לבבל. עזרא הקריא מן התורה, והלויים פירשו את הדברים לפשוטי העם. ספר נחמיה מוסר, כי העם, פשוטו כמשמעו, הגיב בבכי. אך כתום מחצית היום, הורה נחמיה לבני העם: "...אל תתאבלו ואל תבכו כי בוכים כל העם בשמעם את דברי כל התורה; ויאמר להם לכו אכלו משמנים ושתו ממתקים ושלחו מנות לאין נכון לו כי קדוש היום לאדונינו ואל תעצבו כי חדות יי היא מעזכם; והלויים מחשים לכל העם לאמור הסו כי-קדוש היום לאדנינו ואל תעצבו; וילכו כל-העם לאכול ולשתות ולשלח מנות ולעשות שמחה גדולה כי הבינו בדברים אשר הודיעו להם" (נחמיה, ח, ט-י"ב).

הפרשנות המקובלת, פחות או יותר, לפרק ח' של ספר נחמיה גורסת כי העם בכה כי הכה על חטא, אך הואיל והחטא היה שלא מילא אחר מצוות התורה חש לקיים את המצווה לשמוח בחג, לאכול משמנים וכו'. במבט חילוני של המאה ה-21 אפשר לפרש את מה שאירע אחרת. צמד מעניין, מצליח וקריטי לשרידות היהודים היו עזרא ונחמיה. הראשון היווה סמכות דתית עליונה שאיש לא ערער על מעמדה; השני אכף ביד ברזל שלטון מדיני וצבאי שהיה, בה בעת, נבון, יעיל, שאפתני ורואה את הנולד. יחדיו, הצליחו לשקם אומה שכמעט ואיבדה את זהותה העצמית, ולהצעידה לעתיד חדש.

בדמותם, כמו באפיזודה שאירעה בראש החודש השביעי ליציאת מצרים, מתגלם מנגנון השימור העצמי של היהדות והעם היהודי. היהדות שרדה, בעיקר, הואיל ושילבה בין תוכן רוחני – המתבסס על תפישה של שכר ועונש ומייצר חשבון נפש בלתי פוסק – ותוכן מעשי, המוצא מענים להיבטים המעשיים של החיים, לרבות הצורך ליהנות ולשמוח בהם. עזרא ונחמיה סימלו היטב מנגנון זה, ומיטיב לסמל אותו גם ראש השנה, החג השמח שהינו גם אחד הימים הנוראים.

והיהודים המודרנים, בני זמננו? נותרנו נאמנים מאוד לציוויו של נחמיה – לאכול משמנים, לשתות ממתקים, לשלוח מנות ולעשות שמחה גדולה. את ציוויו של עזרא זנחנו, ובהנהגה הדתית אנו נוטים לראות מטרד שסמכויותיו מרובות יתר על המידה. כיהודי חילוני, אני מוצא שזו דרך נוחה להתנהל בחיים, לו גם היא צופנת בחובה סכנות לעתיד הזהות היהודית, אבל מסרב אני להתנהל בה מתוך בורות.

ושתהיה לנו שנה טובה.