רק שרון יגרום לנסיגה מהגולן

הגמגום המתמשך מול ההצעות הסוריות למשא ומתן, מעלה לכאורה שאלות על כנות שאיפת השלום הישראלית, ברוח מתקפות השמאל על אריאל שרון, "סרבן שתי החזיתות". בפועל, כך נדמה, משקף גמגום זה בעיקר חוסר החלטיות לגבי החזרת רמת הגולן, שלמרות נכונותם של ראשי ממשלה מהימין ומהשמאל להשיבה לסורים, נדמה תמיד כי איזה דיסוננס פנימי עלום מונע מהם לעשות זאת בפועל.

הנה טעימה קצרצרה מאותו גמגום מלא סתירות: מחד גיסא דורשת ישראל כי המשא ומתן יתחיל ללא תנאים מוקדמים, ומאידך גיסא היא מציבה בעצמה תנאי כזה - סילוק מפקדות הטרור מדמשק; פעם אחת אומר שרון שהמשא ומתן יתחיל מאפס (28/12/2003), ובפעם אחרת, רק 20 יום מאוחר יותר, כי התוצאה הסופית של המשא ומתן תהיה ויתור על רמת הגולן (19/1/2004).

בראיון לכבוד ראש השנה אומר שרון, כי אי אפשר יהיה להיעתר לכל הדרישות הסוריות בעניין הגבולות והמים, ומוסיף כי המגעים שניהלו כל ראשי הממשלה מול סוריה היו לא פחות מ"מסוכנים", אך הוא אינו אומר שאין סיבה לסגת מהגולן. בראיון אף מוזכרת אמירתו של הרמטכ"ל יעלון מהזמן האחרון, שלפיה אפשר להגן על ישראל גם ללא רמת הגולן.

לאור התבטאויות אלה (וגם מה שלא נאמר), אין פלא שהשמאל הישראלי, המגדיר את עצמו קודם כל דרך הנוסחה "שטחים תמורת שלום", מכנה את שרון סרבן שלום. אלא שטענה זו, שנכונה במקרה הפלסטיני, לוקה בשטחיות בהקשר הסורי. לראשונה נראה כי יש היגיון בסרבנותו של ראש הממשלה - אכן, אין כרגע טעם במו"מ עם הסורים, אם סופו הידוע הוא נסיגה הגולן, וזאת משום שאין סיבה מוצדקת לסגת מרמת הגולן, משני טעמים עיקריים:

ראשית, הטיעון ההומני. בניגוד לסוגיה הפלסטינית, בה עומדות על הפרק שאלות חייהם וזכויותיהם של מיליוני בני אדם, לא עומדת לסורים הטענה כי אוכלוסיה אזרחית סורית נתונה תחת דיכוי ברמת הגולן. בהקשר זה אף ראוי לזכור כי בניגוד לפלסטינים, שלא יזמו את מלחמת ששת הימים (אך משלמים את מחירה, בין השאר באובדן השטח), ניסתה סוריה בשנת 1967 להשמיד את ישראל, ועל כן עליה לשאת בתוצאות.

שנית, ישנו הטיעון הנוגע ליחס שבין גיאוגרפיה לדמוגרפיה: סוריה גדולה מישראל (לא כולל יש"ע) בערך פי 8 ואוכלוסייתה גדולה רק פי 3. לכן זקוקה ישראל לשטח רמת הגולן יותר מסוריה. כפי שאין סיבה להעניק לאילי הון, לקיבוצים ולגורמים נוספים קרקעות שלא בצדק, כך אין סיבה לתת לאסאד את מה שלא מגיע לו, על חשבון תושבי ואזרחי ישראל. טיעון זה אולי אינו מעוגן בחוק הבינלאומי, אך יש בו היגיון, צדק ואף כוח, כאשר הוא מצטרף לטיעון הראשון ונסמך עליו.

כדי לממש את יתרונה "התיאורטי", הטמון בטיעונים חזקים לשמירה על הגולן, זקוקה ישראל להצלחה בזירה המורכבת יותר של הריאל פוליטיק. הצלחה כזאת משמעותה אחת: ויתור על יש"ע לטובת מדינה פלסטינית, והשגת שלום או נורמליזציה עם העולם הערבי, כפי שהוצע ביוזמה הסעודית המקובלת על רוב מנהיגי מדינות ערב.

הסיבה לכך היא שבמציאות הנוכחית, בה הורגלה ישראל להימצא תחת לחץ בינלאומי, היטשטש הגבול בין לחץ לגיטימי, כמו מתן הגדרה עצמית לפלסטינים, ובין לחץ שאינו לגיטימי או מוצדק, כמו החזרת רמת הגולן. הסרת הלחץ הלגיטימי והמוצדק תסייע לבודד את הלחץ שאינו כזה, ואולי אף תפקח את עיני השמאל "האוטומטי" - זה שאימץ ללא צדק את התפיסה כי יש לסגת מהגולן.

נורמליזציה עם העולם הערבי לאחר הקמת מדינה פלסטינית, תעמיד את ישראל בנקודת פתיחה טובה הרבה יותר במשא ומתן עם סוריה. היעדרו של "רעש הרקע" שגורם הכיבוש יותיר לישראל סיכוי בזירת ההסברה הבינלאומית, וישנה לחלוטין את עמדתה מול סוריה - בייחוד על רקע התפוררות הסולידריות הפאן-ערבית.

אך כל זה יישאר בתחום התיאוריה והדמיון, כל עוד יעשו אריאל שרון והמתנחלים הכל למניעת פינוי יהודה ושומרון. בדרך זו דווקא הימין עלול להביא לנסיגה מהגולן. הלחץ הבינלאומי המתמשך, כולל מצד ארה"ב, והרצון של החברה הישראלית המיואשת להשיג איזה שהוא הישג בתחום השלום, עשויים לגרום לישראל לוותר על רמת הגולן שלא לצורך.