לצאת מהארון

על אף שביום יום אני מתהדרת בהיותי אדם ממורמר, רגוז ונוח לבריות במשמעות הנרגנת אך החביבה של המילה, אני נאלצת לחטוא הפעם ברגע של סנטימנטליות ושמחת חיים גרידא. אני אוהבת את ראש השנה, הנה כתבתי את זה, יצאתי מהארון, ארון החגים הדחוס קרובי משפחה, נוטף מיצי מרה, ואכול אוברדראפט שלא רואה עין בעין עם מנהג רכישת המתנות הקפיטליסטי. אלא ששמחת החג חושפת את ערוותי רודפת הבצע, את הסטודנטית הענייה והמשתוקקת שדרה בתוכי, את הגרידיות הילדותית לאריזות מרשרשות ואת היותי עבד כנוע ומוכן למזימת מעמד בעלי ההון להשמין על חשבוני.

זה נפתח ברכישת שלושה עיתונים דשנים במיוחד ועתירי קשקשת וצילומים באווירת מייק אפ. הרי מדובר בסמן הרשמי מטעם חובשי הכיפות (שממילא מנהלים פה את כל העניינים) לעונת הסיכומים. אני יודעת, מדובר בקלישאה עבשה וצפויה, חגיגת אוננות עצמית של העיתונות הישראלית על כל נגזרותיה, אבל מודה ומתוודה אני, אין חג נעים יותר לקריאת עיתונים מראש השנה. נכון, מוספי החג הם אכן מוות עקבי בשיעמומיותו אך, סאגות סיכומי השנה (בפוליטיקה, במוזיקה, בדברי ימי כוכב נולד וכו') תמיד מספקים פצפוצים נעימים להתענג עליהם פוסט ארוחת החג. בכל זאת ההתמודדות עם המחשבה שאני עלולה לחסוך מעצמי את המידע ההכרחי בדבר, זהות הסלבס הלוהטים של השנה, אליבא דה חברי המערכת המרוצים מעצמם של מוסף זה או אחר, קשה לי.

והרי לכם הוצאה כלכלית נוספת שאף מהווה נושא שנוי במחלוקת בשיחות שליד מכונת הדיאט קולה במשרד - ארוחה משפחתית, עול או סיוט? ואני אומרת משתה משודרג. על אף שהחגים כופים מנת יתר של משפחתיות לוחצת מלווה בכבודת מזון שמקשה על פעילות הקיבה לפחות עד יום הכיפור (הו אז היא סופגת מכה קשה נוספת בין אם אתם מהצמים ובין אם לא), הרי שמדובר בארוחה רבת השקעה, מלווה במתנות ודבש. אני אוהבת את דבש. אודה ולא אבוש מדובר במזימה קפיטליסטית מרושעת שהופכת את הנוזל הדביק ללחמנית לוהטת יתר על המידה. אבל היהדות מאז ומעולם היתה ספקית תאוות עונתיות. ויעידו על כך יותר מכל ספקי המצות והקופה הנאה שהם עושים בסביבות חודש אפריל. והנה, כך שוב ימצא עצמו אבי מתענה בשטניות התורים במרכולים כשהוא תר אחר סוג חדש של עלים ירקרקים לסלט הרענן שוודאי יפציע על שולחן החג המשפחתי. לצערו, סביר שיגלה כי מדובר בקווצת עלים עייפים, אסופים בגומיה ומתומחרים בפראות.

וכאילו לא בזבזנו דיינו, הרי שכעת אנו מחוייבים גם בתפנוק בני משפחה נבחרים בשלל דורונים לחג. וכך הופך רגע האושר שמילא אותי אופוריה רגעית וקצרצרה עת אחזתי בשלל התלושים ססגוניים שזה עתה העניק לי מקום עבודתי, לעצבות פרידה טרם זמנה, כשאני עצמי נאלצת לבזבז אותם על מיני כלי בית, וחולצות עמוקות מחשוף (לאחותי כמובן). וכך הופכת לה שמחת החג המטריאליסטית לחור עצוב בארנק שדן אותי לצמצום חסכוני וגלמוד עד להדחקה הבאה.