בין יוון לפולין

כעקרון אין לי שום דבר ספציפי נגד החגים, אני מודעת לעובדה שמקובל לסלוד מעונת החגים מסיבות אלו ואחרות. אך אני טוענת כי לא החגים הם הבעיה אלא האנשים איתם אתה מבלה. כמו אחוז נכבד מתושבי הארץ גם אני בת תערובת של עדות אשכנז וספרד, וכך חצי שפר עלי מזלי ויצאתי חצי לא אשכנזיה. לכן לאורך חיי נדדתי בין שני העולמות, בין הגפילטע - לסופלאקי, בין האוזו - לתירוש.

הצד הפולני. אני מצלצלת בפעמון ומחכה בסבלנות עד שמישהו יפתח לי את הדלת. האורחים המעטים מסובים בנימוס על הספות לוגמים כוס תפוזים ומדברים על כמה שרע להם. סבתא שלי מתקרבת אלי בחיוך רחב ואומרת "נורא השמנת, בגלל זה שוב הגעת לבד? בואי תשבי תיכף נתחיל לאכול, למה את לא אוכלת כלום?". קאט מהיר לצד היווני של המשפחה. קודם כל אין טעם לצלצל בפעמון, כי אף אחד לא ישמע אותך, אני נכנסת לסלון הגדוש באנשים, כולם מדברים בבת אחת. זקני השבט יושבים באחת הפינות ולוגמים אוזו ומדברים על ג'ים קארי. סבתא שלי מסובבת לעברי את הראש בחיוך רחב ואומרת, "הגעת, את צמאה? יש סודה קרה, קרח במקרר, ואוזו. ותכיני גם לי אחד".

הצד הפולני: יושבים לאכול, גפילטע פיש, כבד קצוץ, צימעס ושאר מאכלים שמתלבשים כבד על הקיבה. סביב השולחן מדברים על נושאים ברומו של עולם – שחיתויות, פוליטיקה, מחלות ואנשים מתים. אחר כך יושבים ושותקים בזמן שסבא מספר שוב על איך קנה שמונה מג'מיקסים במחיר של שניים. קאט חד לצד היווני, שלושים ומשהו אנשים מצטופפים אחד על השני סביב שולחן אחד, עלי גפן, ספנקופיטה, פראסה, פסטיציות ושאר מאכלים שגם כן מתלבשים כבד על הקיבה. בליל שיחות קולני בוקע מכל פינה, מרכלים על הבת של השכנה, חתונות, תינוקות וג'ים קארי. כולם שיכורים ושרים ביחד שירים של פסח (ספטמבר להזכירכם) וכל מיני.

הצד הפולני. מסיימים לאכול, שותים תה, סבא שותה עוד כוס יין ושוב מספר על איך קנה פעם תשעה מג'מיקסים במחיר של אחד. מחזיקים עוד שעה אחרי הקפה, כי לא נעים ואז מתחילים לדבר על הפקקים בדרך חזרה ולזייף פיהוקים. קאט חד לצד היווני. הכלים כבר פונו מהשולחן, מביאים את הסלט פירות והקצפת, אחרי זה יושבים עוד איזה שעתיים, כי לאף אחד אין כוח לזוז, אוכלים פיצוחים, שותים עוד אוזו, ובסוף, אוכלים קפה ועוגה. מחכים שיגמרו הפקקים שיהיה אפשר לחזור הביתה.

זה מאוד טרנדי לסלוד מהחגים, זוהי תקופה לא נעימה בעליל, מלאה במחויבויות משפחתיות מעיקות, שלל ארוחות כבדות ומעייפות ומסה של קרובים, אהובים יותר או פחות, שכולם רוצים לעזור לך ויודעים בדיוק מה חסר לך. שלא לדבר על הבירוקרטיה של איחול שנות טובות, כרטיסי ברכה, מתנות ועוד עוד. בסיכומו של דבר זה לא החגים עצמם, אלא האנשים איתם אתה מבלה והדרך בה הם בחרו לגשת לחגים, אה סליחה, לחיים.