הטור של שריאל שני

המקום: סניף ענקי, עד כדי גרוטסקיות, של אימפריית ריהוט שוודית, בלב המזה"ת.
השעה: מאוחרת יתר על המידה.
זמן טיפול ממוצע בלקוח בעמדת שירות המשלוחים בסניף: 20 דקות.
מספר האנשים המקדימים אותי בתור לשירות המשלוחים: ארבעה.
הנחמה היחידה: עוד יום בסיוט המתמשך של סאגת מעבר הדירה קרוב, איכשהו, לסיומו.

אחת לכמה שנים, אני מהרהר שם ברוב יגיעה, עובר אדם דירה, והוא ניגש למלאכה זו מלא רצון טוב. תחושה של התחדשות והתרעננות מלווה את הרעיון. שוב כשרה השעה, נדמה לו, להיפטר מסרחי עודף, לשלב בחייו אלמנטים שבהם חשק זה כבר ולהוציא ישן מפני חדש.
כעבור שבוע ימים, לא נותר בו באדם דבר שיזכיר תחושות אלו.
ישוב אני על ארגזים של מישהו אחר (כנראה המטבח שלא יישלח מחר לאילת בשל "העומס של החגים", וששימש נושא לוויכוח הקולני האחרון שפרץ כאן), וממתין. הנה שוגר סוף סוף מישהו למגרש החניה. רק עוד שלושה אנשים מפרידים ביני ובין הפקיד היגע משירות המשלוחים.

לבי לבי לפקיד. עוד מעט ולא יעמוד בפרץ. אימפריית הריהוט שוודית אומנם, אך הלקוחות ישראלים הם עד לשד עצמותיהם. כעת הם צרים עליו מכל עבר, פניהם סמוקות כפני פרש מונגולי נורא הכובש את קושטא, ועורפם קשה כעץ (גימור חום, אפשר גם בגוון ליבנה, או ההפך, או משהו דומה), והם תובעים ממנו תשומת לב וגם דברים אחרים, שאין לאל ידו לתת.

השקט אינו נשמר לאורך זמן. דקות בודדות נקפו מאז הסתיימה במפח נפש (אך בקול ענות חלושה) דרמת המטבח האילתי, וכבר מתלקח לו משבר חדש. אדם אחד, שדומני כי שמו יפת, גילה זה עתה כי שומה עליו לצרף למדפי "גרובן" שרכש גם בורגי "גראבן" (או ההפך, או משהו דומה), ותורו ממשמש ובא, ואת רעייתו אין הוא מוצא, שכן הלכה כבר לחפש רגליות "גריבן" שגם בהן נזכרו לפתע לפני כרבע שעה. מצוקתו בולטת. מה יעשה? היפקיר חפציו? לבסוף, מסתמנת הקלה אינסופית בפניו. הוא מבחין בה מרחוק, ומתחיל מיד לנופף בידיו במרץ, ולקרוא בשמה בזעקות שבר.

בעיניים טרוטות אני מתבונן בו, ונזכר בשירו היפה של אלתרמן "בלדה על חמוריקו". אכן, גם יפת זה, כמו הגוץ בן האתון הקטון של אלתרמן, "לשונות עם לועז לא ידע הוא / בידיעות מבריקות לא הפתיע / אך בלילה בלילה היה הוא / מרים קול ומחריש רקיע / המלים לא היו חשובות כביכול / כי נער הוא רק איה איה / אך בזה הוא כאילו אמר את הכל / ובזאת את הכל הביע", וההבדל היחידי בעצם טמון היה בכך, שנער "סימה סימה", או "צביה צביה", או "זיוה זיוה" (או ההפך, או משהו דומה), ולא "איה איה".
רציתי לומר לו שיתקשר אליה לטלפון הנייד, אך לא נותר בי כוח להשמיע הגה.

היום החולף, שעמוס היה בבעלי מקצוע ובשליחים/מובילים, כמעט והותירני בלא רוח חיים. אתה נוטה להדחיק אותם, את בעלי המקצוע והשליחים/מובילים, במהלך אותן שנים החוצצות בין מעבר דירה אחד למישנהו. לפיכך, הטראומה הנגרמת לך כאשר הם נוחתים בחייך לפתע בזה אחר זה, במיגוון טיפוסיהם המופלא, כואבת בכל פעם מחדש. שכן בני עם זה, אין הם עשויים, כמובן, מיקשה אחת. המיפגש עם טיפוס השליח/מוביל, למשל, עשוי להיות טראומטי יותר או פחות. למען הסר ספק: מיפגש כזה, שיתנהל ללא תקלות כלל, הריהו עניין הנוגד את חוקי המדע המוכר. גם השליח/מוביל היעיל ביותר לא יהיה יותר מגבר מיוזע המציב במטבחך, למשל, מקרר חדש, אך שוכח להביא עימו תעודת אחריות עבורו. שליחים/מובילים אחרים יאלצו אותך להמתין להם כל אחר הצהריים, שבמהלכם לא יהיה להם זכר ולא ישיבו לקריאותיך הטלפוניות, רק כדי להקיצך משנתך למחרת היום עם הנץ החמה, ובפיהם הטקסט, הנאמר באסרטיביות של פועל שכבר השכים קום, אכל חביתה, סלט ערבי וגבינה 5% (או ההפך, או משהו דומה), וקורי שינה ממנו והלאה: "שני, עוד עשר דקות אני אצלך בדירה. יש שם מישהו?".

גם בעלי המקצוע מעמידים אותך במבחנים שונים ומשונים, עד שאתה תוהה על מהות הכינוי הזה שהוצמד להם. "יש לך פה חתיכת בעיה", יאמרו לך תמיד החשמלאי, האינסטלטור, השיפוצניק, המזגנטור... (נו, בוודאי שיש בעיה, לא? אם הכל היה שפיר, מה בצע היה לי בבעלי מקצוע?). "אני לא יודע מה אני יכול לעשות פה", הוא על-פי-רוב משפט ההמשך. כעת, בלתי נמנעת היא ההתייחסות לבעל המקצוע שקדם להם באותה הדירה בתחום החשמל, האינסטלציה, השיפוצים או מיזוג האוויר. "לא מבין מה עשו לך פה" הוא משפט שכיח מני כמה, אך התוכן זהה תמיד לאמירה המיוחסת משום מה בעיקר לפוליטיקאים צרפתים: "קודמי היה אדיוט; יורשי הוא בוגד" (או ההפך, או משהו דומה). לבסוף, כמו בסיפור טוב של גי דה מופסאן, מגיעה הפואנטה. כן, כן, הסו, החרישו, אל תגידו לי אפילו, אני יודע ש"זה יעלה לי הרבה כסף".

אני מקיץ מהרהורי. הנה, הגיע תורי לתאם ולממן עוד שליחות. כיצד צולחים את מעברי הדירות הללו אנשים שאין להם חבר טוב עם מקדחה שמתמצא בעניינים הללו? לעולם לא אדע. המעט שאני יכול לעשות הוא להקדיש לחברי הטוב ובעל המקדחה את הטור הזה. בזכותו, אני מאמין, אצליח בסופו של דבר להגיע אל המנוחה והנחלה, ולפצוח ללא שיהוי בהדחקת השבוע האחרון.