"קול הרע"ם מקהיר" חוזר

דמוקרטיה תלויה בהרבה מאד גורמים, אבל אחד מהם, מעט נשכח לעיתים, הוא אמינות השלטון. על מנת לקבל החלטות בנוגע לזהות המושכים בחוטים, צריכים האזרחים לבטוח במידע שניתן להם בנוגע לפעולות הממשלה. אם לא, הם גם לא יאמינו לכל מיני דברים אחרים, ובכלל זה להבטחת היסוד שלא יאונה להם כל רע במידה שיעזו לבחור להחליף את השלטון.

לפי המדד הזה, עתידה של הדמוקרטיה העיראקית, שמנסים האדונים הנכבדים בוש ועלאווי למכור לעולם ספקן, עגום למדי. כדי להסביר למה, ניזכר לרגע קט בימים העליזים של 1967.

באותם ימים היתה בקהיר תחנת רדיו שנקראה "קול הרע"ם". התחנה הזו נהגה לשדר את דברי הרהב חסרי הביסוס של שלטון נאצר. לפני פרוץ המלחמה, כשזה עוד היה רק בלשון עתיד – "נזרוק את היהודים לים, נצבע את הרחובות בדמם, נעשה להם ככה וככה וגם אחרת", זה עוד היה נסבל איכשהו. אבל כשהחלה המלחמה, וקול הרע"ם בישר לשומעיו המרומים ש"כוחותינו הגיבורים כבשו את באר שבע, צרים על רחובות ומתקדמים לעבר תל אביב", בזמן שלמעשה "כוחותיהם הגיבורים", נכתשו בשארם, נמחצו בדהב וקיבלו בראש על גדות תעלת סואץ – זה כבר היה משפיל.

המקרים המביכים הללו הוכיחו שני דברים. הראשון היה ששרשרת הפיקוד של המצרים פשוט אינה מוסרת דיווחי אמת במעלה ההירארכיה. בלי מידע אמיתי, אין לפיקוד העליון שום סיכוי להכין תכניות פעולה בעלות סיכוי להצליח. השניה היתה שהשקרים הללו הרי מתגלים בסוף (די מהר, למעשה), ויוצרים חוסר אמון גורף השלטון. בלי אמון בשלטון, לא ניתן להניע את האזרחים לשום פעולה משמעותית. לכל מי שחי באותה תקופה, זו היתה ההוכחה המוחצת לכך שהמשטרים הערביים חיים בפנטזיה, ואינם כשירים להתמודד בזירה העולמית.

איך זה קשור לשנות האלפיים? כאמור, עושה רושם שממשלת המעבר העיראקית, בראשות חביב הסי.איי.איי ואם.איי 6 איאד עלאווי, היא היורשת הגאה של משטר נאצר. זה התחיל עם הסיפור בנג'ף: ביום שישי לפני כחודש, אחרי שבועות של קרבות ותוהו ובוהו סביב השליטה במסגד האימאם עלי בעיר, הודיע אחד השרים של עלאווי באופן חגיגי ש"כוחותינו השתלטו על מתחם המסגד ועצרו 400 מלוחמיו של מוקתדא א-סדר". הישג מרשים לממשלה שמנסה לבסס את הלגיטימיות שלה, רק חבל נורא שזה לא היה נכון. תוך דקות ספורות מפרסום הידיעה הזו בסוכנויות הידיעות, התפרסמו הכחשות גורפות מצד אנשיו של א-סדר, וכתבים מערביים שנכחו בשטח דיווחו שהלחימה נמשכת ואף מתגברת.

הפרשה נגמרה בכך שבעל הכוח האמיתי בעיראק – האייתוללה עלי סיסתאני - הגיע למקום מלווה באלפים מתומכיו וקיבל לידיו את השליטה במתחם הקדוש לשיעים מידי תומכיו של א-סדר. בתגובה, מפקד המשטרה בנג'ף עצר למספר שעות את כל העיתונאים הזרים בעיר, כיוון שזעם על כך שרשת אל-ג'זירה העזה לפרסם את הידיעה (האמיתית לחלוטין) שסיסתאני עושה את דרכו לנג'ף. סנקציות נגד עיתונאים שמפרסמים את האמת, ממשל שמשקר במצח נחושה על הישגים שלא היו ולא נבראו – יש כל מיני שמות לדבר הזה, אבל דמוקרטיה היא לא אחת מהן.

וכדי להבטיח שזה לא היה מקרה, אלא מאפיין עצוב של שלטון הבובות החדש, בסוף השבוע האחרון הודיע בגאווה לא מוסתרת דובר משרד ההגנה: "לכדנו את עיזאת איברהים א-דורי, יד ימינו של סדאם חוסיין". הדובר הוסיף שהג'ינג'י הנורא נעצר על ידי המשמר הלאומי העיראקי, בחיפוי כוחות אמריקאיים, בתום קרב בו נהרגו 70 מתומכיו, ו-80 נוספים נעצרו. נשמע נהדר, רק ששוב חבל שהיתה תהום בלתי ניתנת לגישור בין הסיפור למציאות.

צבא ארה"ב מיהר להודיע שלא ידוע לו דבר על כך. מפקד המשמר הלאומי באזור הודיע שכוחותיו לא עצרו אף אחד ולא השתתפו בשום קרב מהסוג שתואר. עוזר של עלאווי ניסה לדחות את רוע הגזירה בהודעה שזהותו של העצור נבדקת באמצעות השוואת ד.נ.א. (למה צריך בדיקת ד.נ.א כדי לוודא את זהותו של אדם שכל עיראק מכירה?), אבל כבר באותו לילה סתר שר ההגנה חאזם שעלאן את הודעת הדובר שלו עצמו והצהיר ש"אין לה כל בסיס". למחרת נאלצה ממשלת עיראק לרדת מהעץ ולהודיע שא-דורי, אפעס, עדיין חופשי כציפור. אופס, פדיחה.

בקיצור, מה שיש לנו כאן זו לא דמוקרטיה, לא עיראק החדשה ולא נעליים. מה שיש לנו כאן זו עוד מדינה ערבית לא מפותחת במיוחד, מהסוג המוכר לעייפה, שמשפילה את עצמה בשקרים שהיעדר רגליהם מתגלה עוד בטרם נמוג ההד. כשזה מה שמציעים לעיראקים, שאף אחד לא יתפלא שמה שהם יבחרו זה דיקטטורה דתית שאולי לא תעניק להם את שלל ההטבות של דמוקרטיה האמיתית, אבל לפחות לא תצטרך לשקר בנוגע להישגיה, כי תהיה לה הסמכות להגשים אותם במציאות, ולא רק במרחבי הדמיון המזרחי הפרוע.