העולם מציין היום 56 שנה ליום כניעתה של גרמניה הנאצית לכוחות בעלות הברית, וסיומה של המלחמה הקשה והאכזרית בהיסטוריה של האנושות. כניעתה, "ללא תנאי", כפי שהתעקשו בעלות הברית, היתה גם תבוסתו של הפשיזם שצמח באירופה במחצית השניה הראשונה של המאה ה-20.
למעשה, חתמו ראשי הצבא הגרמני על כתב הכניעה בחזית המערבית כבר ב-8 במאי, אך ברית המועצות לא הסכימה לתאריך זה, כיוון שבמעמד נכחו רק נציגים סובייטיים מן הדרג השני. נוסף על כך, בפראג עדייו ניטשו באותו יום קרבות בין המתקוממים הצ'כיים ובין חיל המצב הגרמני. על כן למחרת היום, ב-9 במאי, חזרו על טקס הכניעה בברלין, הפעם בנוכחות ראשי הצבא הסובייטי. באותו יום השלים הצבא האדום גם את שחרור פראג, והקרבות באירופה הסתיימו.
את היעד - "כניעה ללא תנאי" - קבעו נשיא ארה"ב פרנקלין רוזוולט וראש ממשלת בריטניה, וינסטון צ'רצ'יל בפגישתם בקזבלנקה בשנת 1943, והוא אומץ על-ידי סטאלין בוועידת טהרן של ראשי שלוש המעצמות. שנים מאוחר יותר הושמעה ביקורת כנגד יעד בלתי מתפשר זה. המבקרים טענו כי יתכן שהדרישה הזו האריכה את המלחמה, שכן לא הותירה בידי הגרמנים "מוצא של כבוד" והכריחה גם את מתנגדיו של היטלר בצמרת השלטון הנאצי (אם היו כאלה) להמשיך במלחמה "עד הסוף המר".
טקסים בכנסת וביד ושם
אולם, משמעותו החיובית של יעד הכניעה ללא תנאי היתה כפולה: ראשית, היא מנעה כל ניסיון גרמני להפריד בין בעלות הברית המערביות ובין בריה"מ באמצעות חתירה לשלום נפרד עם המערב. ושנית, היא מנעה כל אפשרות של כניעה "למחצה" והתפשרות עם המשטר הנאצי. זו הסיבה, שה-9 במאי מסמל לא רק את הניצחון הצבאי על גרמניה הנאצית, אלא גם את תבוסתו האידיאולוגית והפוליטית של הפשיזם והנאציזם, תבוסתה של האידיאולוגיה הגזענית והאנטישמית.
עבור מיליוני יהודים באירופה, קורבנות השואה, הניצחון על הנאציזם בא מאוחר מדי. אולי זו הסיבה, שבישראל מעומעם זוהרו של היום הזה ואין מציינים אותו בהיקף ובהתרוממות הרוח הראויים. אולם לניצחון על הפשיזם יש משמעות לדורות, ולעם היהודי אולי יותר מאשר לאחרים. העליה ההמונית מבריה"מ לשעבר, במהלכה הגיעו לארץ אנשים רבים שיום זה משמעותי עבורם, הניעה את הממשלה להכריז על יום הניצחון כיום זיכרון רשמי. הכנסת תציין יום זה בישיבה מיחודת בשעות הבוקר. בשעה 18:30 ישתתף ראש הממשלה אריאל שרון בטקס ממלכתי ביד ושם.