היה שרב. השמים היו חומים-אדומים, האוויר עכור וכבד, האווירה מעיקה. פעם בשנה, באביב, יש יום כזה. עוד כמה שעות יגיעו הדיווחים הראשונים על השריפות. עדיף לשמור על פרופיל נמוך ולהסתתר במקום ממוזג, אז הלכתי להתרענן בגלריה, לראות מה אבנר בן גל עשה הפעם. נכנסתי לגלריה טל אסתר ולרגע חשבתי שחלה כאן טעות. על ההזמנה הצבעונית היה הדפס בצבעים עזים, אבל על הקירות היו תלויים בסדר מופתי ציורי שמן חומים עכורים. הציורים דמו באופן מוזר לשמי האובך שמעל רחוב יהודה הלוי, כאילו מישהו הספיק לצייר את מזג האוויר המאובק עוד לפני שקיעת השמש. לא, אין כאן טעות, לא מדובר בתגובה מיידית לשרב המוזר. זה גם לא פרי עבודתו השקדנית של צייר חובב שלמד במתנ"ס ציור שמן. אלה לא ציוריו הרומנטיים של נער מלנכולי מהאקדמיה הממלכתית בלטביה, שנזרק על ידי חברתו והטביע בבד את דכאונו. כבדים, חומים, כהים וחמורי סבר, הציורים לא דומים לשום דבר שאבנר בן גל עשה עד עכשיו. מצד שני, גם העבודות האחרות של בן גל לא דומות אחת לשנייה - הוא מקפיד להפתיע בכל פעם מחדש.
היו לו מיצבים גדולים ו"מושקעים", כמו שחזור אוהל האירוח של מועמר קדאפי, לצד תערוכות מקושקשות במתכוון כמו "יום הולדת של אתיופי", "האביבית" (מיצב עם אוהד מרומי) ו"סמים מתולתלים". ליד המיצבים הסיפוריים היו גם ציורים ועבודות מופשטות, וגם צד אינטימי ומשועשע מעצמו, שמתגלה בסדרת רישומים פורנוגרפיים-אלימים בטושים צבעוניים (מגזין "אספיס" 1,2) - כל מיני מזוכיסטיות זקופות חזה עם ראש-חתול וגרבי רשת, מחרבנות על הסלעים ומשתינות בקשת. ואם זה לא מספיק, אבנר ג'יימס בן גל גם שולח ידו במוזיקה אלקטרונית ומוציא בימים אלה דיסק חדש תחת השם "האחים קהלני".
המדיום ואופני הביצוע משתנים, אבל הנושאים חוזרים בווריאציות שונות. בעבודות המחופפות יותר בן גל מציג מחווה משועשעת לסממני האסתטיקה המקומית, ללוק החלטוריסטי המאולתר שמייחד כל כך את ישראל. פרובינציאליות, פונקציונליות, בריסטולים, תריסולים ויחידות דיור מככבים במה שבן גל מכנה "האסתטיקה של הימין", וגם אסתטיקת מפא"י לא מקופחת. קיפוח, אגב, היא מילה שמופיעה אצלו רק בהפוכה, אם בכלל. אין זכר לפוליטיקלי קורקט בעולם הבן-גלי. בן גל מתעסק עם "כושים", "אתיופים", "תימנים", ו"ימנים" באותה חדווה בה הוא מציג את איבר מינה הפעור של "ניאו נאצית" חרמנית. צה"ל והאתוס הצבאי הם הפרה הקדושה החביבה עליו (אולי בגלל יאנוש), שדות הקרב המדבריים הם המגרש הביתי.
שדות הקרב החרוכים ב"ערב החורבן" קרובים מדי למציאות. מצחיק זה לא, אבל פה ושם בין הפצצות והגבעות העשנות משתרבב פנימה חייל חמוד עם ראש של חתול, שועל מדברי וחמור משיחי בתוך ענן אבק, זכר לימי המנגה העליזים של שנות התשעים. כמו תמיד, מומלץ לראות את התערוכה בהקשר האבולוציוני של עבודותיו הקודמות של בן גל. לצד התערוכה מוצע למכירה הדיסק האלקטרוני של "האחים קהלני" (שם נוסף לבן גל המוזיקאי), שמהווה השלמה מוצלחת לציורים הדוממים והמאיימים - שם באמת שומעים את הפצצות, תרתי משמע.
הדרך השלישית זה כמו הרגל השלישית?
9.5.2001 / 10:43