ואם היו נוחתים קסאמים על תל אביב?

בוקר יום שישי של ה-3 בספטמבר. 07:46. שני פיצוצים חזקים נשמעים במרחק של כ-100 מטרים מהבית בו אני גר. אני שותה קפה במטבח, חסר שלווה, אבל חושב לעצמי: "נו, אם זה לא נפל על בית, כנראה שהכל בסדר". מחכה לצלילים הצורמים של סירנות האמבולנס. אני שמח. הפעם הם לא נשמעים. בחדשות של 08:00, אני שומע על 5 נפגעי חרדה. ברוך השם, שזה רק זה. זו השגרה בה אני ועוד 23 אלף אזרחי ישראל, חיים מדי יום. שדרות. עיר בשגרה סוריאליסטית משהו, הגובלת בחלום בלהות שצף אל המציאות מדי כמה ימים.

שדרות היא עיר מיוחדת, ולא רק בשל המוסיקה שצמחה מתוכה. המגוון האנושי, הפלורליזם התרבותי, הגוונים והחום האנושי - הם הם שמעניקים לה את מה שאין למקומות אחרים בארץ. זו עיר בה חיי התרבות והקהילה הם מהמובילים שיש בארץ, יחסית לכמות האוכלוסייה. עובדה זו, היא אולי אחד ההסברים לכך שרבים מתושבי העיר מסתובבים בה בכל שעות היממה, למרות הסכנה המיידית לחייהם. חיי התרבות והפנאי בכל מקום בו קיים איום על הביטחון האישי הם ריפוי, אף אם חלקי, לנפש ולחוסן העצמי. בשדרות, אם כן, הדבר צריך להיות נכון כפל כפליים. בני אדם שמחשבתם מוסחת מצרות חיי היום יום שלהם, גם אם לזמן קצר, יכולים לנהל בתנאים מסוימים אורח חיים סביר.

כל זה יכול היה להיות נכון לגבי תושבי העיר בה אני מתגורר, אם היו חשים שאכן נעשה הכל כדי לספק את ביטחונם וצרכיהם בתקופה קשה זו. האמת שנשקפת מבעד לחלון ביתי היא מעציבה, מכעיסה ומתסכלת כאחד. לא רק משום שחיים תחת רולטה רוסית אכזרית הם קשים מנשוא, אלא גם, ואולי בעיקר, בשל האדישות האופפת כמעט את כל מי שמחוץ לטווח הקסאמים. בהסתכלות רחבה יותר, הדבר מצביע על מה שקרה לנו, החברה הישראלית, במהלך ארבע שנות אינתיפאדה. אנחנו יותר אדישים לסבלו של האחר (מבית ומחוצה לו) ומעדיפים להדחיק לשולי התודעה את המצב הקשה בו חיים בני-אדם במקומות אחרים, בין אם זו עזה ובין אם שדרות. זו דרך קלה ואולי הכרחית, מנקודת מבט צרה, להתמודד עם חיים לא שפויים במדינה לא שפויה.

עם זאת, במשחק מחשבתי לא מסובך במיוחד, אפשר לשאול, ואולי גם להעריך מה תהיה התשובה, מה היה קורה אילו איום הקסאם היה מונח לפתחה של תל-אביב? האם אז היינו מתמודדים באותו אופן עם ה"מצב"? נכון, שמעתי לא מעט תשובות בצורת שאלות, כמו "על מה אתם מלינים? אתם יצאתם מגדרכם במלחמת המפרץ הראשונה לגלות סימפטיה מיוחדת למצבם של התל-אביבים, או לתושבי קריית שמונה שספגו לא מעט קטיושות על עירם במהלך שלושה עשורים?". בחינה לעומק של הצדקה מצפונית כזו יכולה ללמד על הבעיה העמוקה שאליה נקלעו תושבי שדרות. ויש שיטענו כי בכל ארבע שנות האינתיפאדה נהרגו רק שני בני-אדם ממאות הקסאמים שנחתו בעיר, זאת - לעומת מאות רבות של הרוגים מפיגועים רבים במקומות שונים בארץ, זוועתיים לאין שיעור מתוצאות נזקי הקסאמים. ובסופו של יום, הסטטיסטיקה והמספרים מלמדים טוב יותר את המציאות שאנחנו לא רואים במו עיננו. גם זה סוג של הצדקה מצפונית.

כך או כך, אני מתקשה לראות באופק פתרון כלשהו לחייהם הקשים של תושבי שדרות. והפיתרון הזה רק הולך ומתרחק כשמשרדי הממשלה השונים מתייחסים לעיר כאל בעיה מקומית, כזו שתיפטר מאליה. תקציבים שהובטחו לעיר זמן קצר לאחר נפילת הקסאם הראשון, מגיעים רק לאחרונה - מאוחר מדי ומעט מדי. כיצד יכולים קברניטי העיר לנווט את הספינה המותקפת לחוף מבטחים מבלי שינטשו אותה אנשיה, אם משגרי הספינה מתעלמים מקריאות האס.או.אס. שנשמעות זמן רב על-ידם.

שילוב של אדישות ציבורית לצד אטימות ממסדית היא סיפור חייהם של השדרותים. אלא שאותה קשה להסביר לילד המתעורר בבהלה בלילה משום שדלת השכנים נטרקה בחוזקה והיה בקול הזה כדי להחזיר אותו למראות נפילת קסאם על ביתו בצהרי היום. נסו לתאר את אותו ילד מהלך ברחובות העיר כשראשו מוטה השמיימה כל העת. כיצד ירגיש בטוח יותר, אם לא ידע בדיוק היכן הקסאם הבא ינחת? ואולי המציאות הזו הקיימת בשדרות היא מטאפורה בגרוש לחיים תחת איום קיומי תמידי של כולנו. מביטים למעלה ומקווים שיהיה טוב. בשדרות זה עבד שלוש שנים, עד ה-28 ביוני 2004.