עלייתה ונפילתה ועלייתה ונפילתה של שדרות

בשנת 1989 התגוררו בשדרות כ-9,000 תושבים, רבע שכונה בירושלים. מרבית התושבים דאז הגיעו, הם או הוריהם, בעליות של שנות החמישים והשישים, מצפון אפריקה ומרומניה.

כיום מתגוררים בשדרות כ-23 אלף תושבים. המקור העיקרי לגידול הוא העליה הגדולה מחבר העמים והמדינות שפקדה, לשמחתנו, את ישראל.

שני הבדלים גדולים קיימים בין שדרות כקולטת עליה לבין כלל המדינה. המדינה קלטה עולים בשיעור של כחמישית ממספר אזרחיה, בעוד ששדרות יותר מהכפילה את עצמה. בנוסף, בעוד שהנתונים הסטטיסטיים מראים שכ-80% מהעולים החדשים הגיעו מהרפובליקות הארופאיות של חבר העמים, רוסיה, אוקראינה, מולדובה ועוד, הרי שבשדרות הרוב הגדול של העולים שהפכו לתושבים בה, הגיע מהרפובליקות האסייתיות - מדינות הקווקז, בוכרה, גרוזיה ואחרות.

כידוע לנו, למדינת ישראת ולחברה הישראלית יכולת מפוקפקת לקלוט משפחות וקהילות שהגיעו מתרבות שמרנית. נוכחנו בכך כבר בקליטת העליות ממרבית ארצות ערב, בשנות החמישים והשישים, ואנו נוכחים בזאת שוב היום. מדובר בקהילות אשר בארץ מוצאן הצליחו במשך שנים ודורות לקיים אורך חיים בריא ומכובד, גם כאשר התנאים הסביבתיים היו קשים. קהילות בקווקז, בבוכרה ובגרוזיה, הצליחו באופן מרשים להגיע להישגים כלכליים ולהתקיים בכבוד. מדובר בקהילות שבנו לעצמם מערכי תמיכה חברתיים, קהילות בעלות הנהגה רוחנית, שהצליחו לחנך את ילדיהם באופן מרשים. אותם אנשים הגיעו לישראל לעיתים מחוסר ברירה, עקב אנטישמיות גואה, ולעיתים כהגשמת הערגה לציון. כאן, בישראל, אירעה ההתמוטטות, שהתבטאה בעיקר בהתרסקות מעמד ההורים. כמו בעבר, הגברים משלמים במטבע קשה את מחיר נוקשותם, בעוד הנשים מצליחות, הודות לחוזקן וגמישותן, להשתלב ולדאוג לקיום כמעט בלתי אפשרי של משפחתן. המצב הכלכלי הגרוע, שרחוק מאוד מהמצב "שם", גורם לכך שממשפחה חזקה בתוך קהילה יציבה, הופכות משפחות רבות לנסמכות על שרותי אגף הרווחה.

עתה נפנה עינינו לשדרות, לתפקודה כמערכת עירונית. כאמור, בתחילת דרכה הוקמה שדרות ע"י יהודים שעלו ברובם מצפון אפריקה. בנוסף לתהליך המתואר לעיל, שהתרחש אצל המרוקאים כמו אצל הקווקזים, התחולל בעליות הוותיקות גם תהליך זדוני עוד יותר. בחוץ לארץ - במרוקו, בטוניס, בלוב - התקימו קהילות בעלות הנהגה רוחנית וכלכלית של אנשי דת ואנשי עסקים. הנהגות אלה ידעו במקרים רבים לכלכל באופן אחראי וחכם את ענייני קהילתם. כאן בישראל, האינטרסים של השולטים במדינה סייעו למציאות להתעצב אחרת. תחת שלטון מפא"י היה צורך חזק לדאוג לכך שהעולים הרבים שהגיעו יתמכו במפלגת השלטון, מפלגה חילונית סוציאליסטית, דבר שאינו טבעי לאנשים שמרנים, דתיים.

כדי לענות על צורך זה, עודדו מערכות השלטון דאז גורמים כוחניים, ש"יודעים לספק את הסחורה", להתמקם בעמדות ההנהגה והשליטה בישובים. במקום הנהגה רוחנית-כלכלית קיבלנו הנהגה כוחנית ועסקנות פוליטית. זה היה העידן של קבלני הקולות.

לקח לשדרות שלושה דורות להתחיל ולצאת מהמצב אליו הביאו אותה קבלני הקולות של מפא"י. בתקופת כהונתו של עמיר פרץ כראש העיר, במחצית השניה של שנות השמונים, נראה היה ששדרות מצליחה למרות התנאים הבעייתיים לעלות על דרך המלך. היא נהנתה מהנהגה אחראית, שיפור המערך הכלכלי היישובי, בניה ויצוב של המערכות החברתיות והחינוכיות.

ואז, הודות למדיניות בעייתית עד שערורייתית של המדינה, שבנתה דיור זול בכמויות גדולות בשדרות, נחתה עליה העליה הגדולה של שנות ה-90. כל חכם הרואה את הנולד יכול היה להניח שדיור זול יאוכלס ע"י אוכלוסיה חלשה. כתוצאה מכך קרסו המערכות הציבוריות, אגף הרווחה קרס, מצב של 200 תיקים משפחתיים לעובד סוציאלי אחד ללא מערכות תמיכה מקצועיות הפך לדבר שבשגרה. גם המערכת החינוכית התרסקה. מי שיכול שולח את ילדיו, בעבור מטבע קשה, למסגרות חינוך מחוץ לישוב.

מבחינה חברתית, הפך ישוב קטן שמרבית תושביו מכירים זה את זה לישוב שתושביו הוותיקים חשים תסכול וכעס על המדינה, על הנהגת העיר ועל העולים החדשים שקילקלו הכל, שטרפו את הקלפים דווקא כשנראה היה שהם מתחילים להסתדר, סוף סוף, ליד מנצחת.

עד סוף שנות השמונים, הטיפול בנוער בשדרות היה סביר ובתחומים מסוימים אף יותר מכך. המקיף הכללי איפשר התפתחות וסיפק תמיכה, תנועות הנוער היוו כר התפתחות משמעותי לנערות ונערים רבים מאוד, קן הנוער העובד והלומד בשדרות היה מהגדולים בארץ, דורות רבים של נערים עיצבו בו את השקפת עולמם, וכך גם בסניפי בני עקיבא ובית"ר. שדרות נבנתה ממערכת חוגים ופעילות של מועדוני נוער, אולי לא מפוארת כמו בישובים אמידים אך בהחלט מספקת ומכבדת.

בשנות התשעים, כפי שתואר לעיל, עברה על הישוב קריסה מוחלטת. המערכות הציבוריות לא יכלו שוב לסייע למשפחות, שרובן הגיעו להתמוטטות. אל החלל שנוצר החלו להיכנס אט אט ארגונים שונים. מדובר בעיקר בארגוני "המגזר השלישי": עמותות, שזיהו ואקום אדיר, צרכים גדולים ללא מענה, פוטנציאל הרס אישי וחברתי. נכתבו תכניות, גויסו משאבים, נבנו מסגרות פעילות.

בשלוש השנים האחרונות אנו מצויים בתוך תהליך של בניה, במסגרתו אנו בונים שיתופי פעולה מעניינים וחדשניים בתוך ובין המערכות העירוניות. שותפויות אסטרטגיות, הובלה לאחריות קהילתית. לאט לאט קורמת המערכת הקהילתית עור וגידים. היישוב ומערכותיו מצליחים להתייחס ולתת מענה ראוי לנוער. עוד הדרך ארוכה, יש המון פינות מוכות בצורת, אך לאט לאט ניתן לראות איים הולכים וגדלים של התייחסות חמה ומקצועית, של שיתופי פעולה ולקיחת אחריות של הקהילה על נעריה.

ולתוך המבנה השברירי, הלא יציב הזה, חודרים הקסאמים. יותר מאשר נזקים פיזיים ופגיעות בנפש, הם, הקסאמים, מצליחים להחזיר אותנו ואת המערכות הציבוריות שלנו לדפוסים של הישרדות ומגננה. הקסאמים מאיימים לפגוע ביכולתנו לנווט את מעשינו לכיוון של יצירה והתפתחות. אולי במקום יציב ניתן להשתמש באיום שכזה כחיזוק, יתכן שבישובים מסויימים זה עובד. אצלנו יש ליצור מערכת מוגנת, שתאפשר לשתילים הרכים של התפתחות ואחריות קהילתית לצמוח, יש להשקיע רבות ובתבונה כדי ליצור קהילה חזקה התומכת את נעריה ותושביה.

הכותב עובד במתנ"ס שדרות ומרכז את תחום הנוער בישוב.