הטור של שריאל שני

בימים אלה ימלאו 90 שנה לקרב על המארן – הקרב שבו נבלמה האופנסיבה הגרמנית רחבת-ההיקף נגד צרפת, לוחמיה, אזרחיה ואדמתה. עד למארן, דומה היה כי דבר לא יעצור את חייליו הנחושים של פון קלוק באגף הימני האימתני של צבא גרמניה, אותו אגף שהרמטכ"ל הגרמני המת, פון שליפן, תבע על ערש דווי כי "יעשוהו איתן". בעקבות הקרב על המארן, נקלעה חזית המערב לסטגנציה שנמשכה ארבע שנים. ארבע שנות דם, בוץ, קור, הרג אינסופי וחסר תוחלת. לא היתה זו מלחמה של אדם ברעהו, כי אם של האדם בברזל ובעופרת, שהביסוהו תמיד. בתום אותה מלחמה, שבה הפך העורף פגיע לאחר שאחזו בו רעב המוני וייאוש, השתנה העולם לעד.

הקרב על המארן מדליק תמיד את דמיונם של האוהבים, כמוני, להשתעשע בהסטוריה חלופית, אותה הסטוריה של "מה היה קורה אילו?". מה היה קורה אילו הצליחה גרמניה להשיג הכרעה בחזית המערב, ביום ה-39 למלחמה, כפי שקיווה פון שליפן? בספטמבר 1914, בריטניה הגדולה עוד לא היתה מעורבת ממש במלחמה, וארה"ב השקיפה עליה ללא כל מחשבה רצינית על הצטרפות. נצחון גרמני מהיר, על-פי הדפוסים המקובלים של הסטוריה חלופית, פירושו היה שביתת נשק משפילה נוספת לצרפת ומהדורה כלשהי של האימפריה הגרמנית חובקת העולם אליה ייחל הקייזר. פשיטת הרגל של בריטניה היתה נדחית לזמן רב, ואפשר שהייתה מתעכבת גם ההגמוניה הכלכלית האמריקנית. לנין היה עשוי למות בגלות בשוויץ. אדולף היטלר היה עשוי להפוך לדמות צבעונית בחוגי הבוהמה הבווארית. יהודים רבים לא היו ניספים, ולידתה הטראומטית של מדינת ישראל הייתה עשוייה להתעכב הרבה, או להימנע. מלחמת העולם השנייה, אפשר ולא הייתה מתרחשת.

האומנם?

ההסטוריה החלופית עתיקה כהסטוריה עצמה (תוכידידס, ההסטוריון הראשון, תהה מעת לעת מה היה קורה אילו נהגו האתונאים אחרת בעניין זה או אחר). היא מקור לשעשועים אינטלקטואליים בלתי נדלים, אלא שקשה להתייחס אליה ברצינות יתירה. במהלך המאה שבה הפכה גרמניה לאומה, ירו ארבע פעמים התותחים הפרוסים על צרפת. הם באו ב-1814, ב-1815, ב-1870 וב-1914. אלמלא היתה תבוסתה של גרמניה ב-1945 טוטאלית, אלמלא נחרבה אירופה עד היסוד, ההיו משתכנעים הגרמנים סוף סוף לחתור לדומיננטיות בדרכי שלום?

עם חתימת חוזה ורסאי השמיע הגנרליסימו של המלחמה הגדולה, מארשל פוש, דבר נבואה מצמרר. "זה אינו שלום", אמר, "זו שביתת נשק ל-20 שנה". פוש, כמו גם אף אחד אחר, לא שמע אז על רב"ט גרמני אחד ממוצא אוסטרי, שהתבשר על תבוסת ארצו במלחמה בעודו מחלים מעיוורון זמני בבית חולים צבאי. 65 שנה בדיוק לפני כתיבת טור זה (יום ד' 1 בספטמבר), פקד האיש, והוא שליטה הכל יכול של גרמניה, על הפלישה לפולין. עשרות מיליוני בני אדם נפצעו או קיפחו את חייהם בדרכים איומות במהלך קרוב לשש השנים הבאות. האם היתה נמנעת מלחמה שניה לו לא היה בעולם אדולף היטלר, או אלמלא היתה המלחמה הראשונה מתנהל כפי שהתנהלה ויוצרת תנאים לעלייתו לשלטון? מסופקני. היטלר השפיע, כמובן, על מהלך הדברים, אך הגרמנים, גם לו היו מנצחים בקרב על המארן, היו גוררים את תותחיהם הפרוסיים למערכה שוב.

אין לשאלות ההסטוריה החלופית סוף, אך תמיד נראה, מתוך שקילת התהליכים שבמיסגרתם פעלו הפרסונות השונות שהשפיעו באישיותם על מיליונים, כי התהליכים היו מניבים הווה דומה גם בהיעדרן. הציונות היתה קורמת עור וגידים גם אם היה ה"נויה פרייה פרסה" שולח את תיאודור הרצל לשמש כשליחו בבוגוטה, ולא היה נמצא צופה בהשפלתו של אלפרד דרייפוס בפאריס. הגרמנים, תמיד נוכחים, תמיד קיימים במספרים גדולים, תמיד חרוצים ותמיד נעוצים במרכזה של אירופה ומביטים ימינה ושמאלה, היו תוקפים שוב, עם היטלר או בלעדיו. ההסטוריה, אמר מארכס, גדול הדטרמינסטים ההסטוריים, היא דוכסות המקרה בממלכת הכורח. המלחמה השנייה לא היתה חייבת להיות מליאה בתכנים גזעניים ואנטישמיים כפי שהייתה, אך סביר להניח שהייתה מתרחשת. הם היו תוקפים שוב, הגרמנים.

כיום מתחדד הוויכוח בשאלה אם אכן התקיים אדם בשם ישו הנוצרי (והנטייה היא להאמין שאכן היה אדם כזה), אך אין כל ויכוח שמספר משיחי השקר שתרו אז את יהודה והגליל נאמד במאות, לכל הפחות. הם שיקפו הלכי רוח, שאותם היטיב פאולוס לתפוש כעבור 70 שנה. תפישת הנסיבות היוצרות את הנצרות, הישגו של פאולוס הוא, ולא של ישו, שנבחר על-ידו מסיבות של נוחות. ובקלות רבה יכול היה, למשל, לעשות שימוש לצרכיו גם בדמותו של יוחנן המטביל.

מעניין הדבר, כי הפאולוסים והמארכסים, התופשים באורח נדיר נסיבות בזמן אמת ותהליכים בעצם התהוותם, משפיעים בטווח הארוך יותר מהישואים ומההיטלרים. ברם, אלה כאלה, השפעתם מוגבלת לפרטים בלבד. מהלך העניינים הכללי, כנראה, אינו תלוי באדם זה או אחר, ואף לא בתוצאותיו של קרב אחד, אפילו יהיה דרמטי ורחב-היקף כפי שהיה הקרב על המארן.