ניק קרשואו הולך לחטיבת ביניים

השנה היא 1987 תחילת שנת הלימודים אני בכיתה ז', חטיבה! באופן רשמי אני כבר נערה. שנה של הפתעות בפתח, אני מתרגשת כאילו ניק קרשואו אמור להגיע להופעה חיה.

לבשתי את חולצת ה"טופר" שלי (כי כמו שאמרה הסיסמה שלהם, "העולם שייך לצעירים"), פסים בגוון גלידה, ורוד כתום עם כריות בכתפיים, פשוט ז'אן גלר. מתחת, בהתאמה, דפקתי את החצאית הכי שווה שלי בארון, כן, כן בלון משובח. עם השיער לא יכולתי אף פעם לעשות הרבה, יש לי שיער חלק קרשים טבעי וכל ניסיון לתלתל, לנפח או לסלסל אותו נידון לכישלון. אבל מצאתי פיתרון - שבוע לפני הלימודים נסעתי להסתפר בעיר הגדולה, ירושלים. הרבצתי תספורת שלא מביישת את אלי אוחנה, קוצים בפוני ו"קרה" חלק בשאר. משהו משהו, הכלאה בין קיפוד מחושמל ליזהר כהן אחרי פן, וכך פתחתי את השנה.

ביום הראשון ללימודים בית הספר נראה כמו כיכר מלכי ישראל (רבין עדיין חי אז), ביום העצמאות – כולם כולל כולם נמצאים שם. באופן חד פעמי, אף אחד לא מבריז ובטח שלא חולה. אפילו המורים מתלבשים יפה וההרגשה הכללית היא כמו בתצוגת אופנה של ראש אינדיאני. מה אני אגיד לכם, בית הספר ביום הראשון ללימודים בשנות ה-80 נראה רע!

מה עבר לנו בראש לפני 20 שנה, מה חשבנו לעצמנו, איך לא קלטנו שמשהו דפוק? למה אף אחד לא קם ואמר "עד כאן. אני אומר לא לחגורות עבות מגומי שהמרחק בינן לבין מחוך מתקופת הרנסאנס קטן מדי. אני מסמן איקס שחור ענק על מכנסיי באגי, או יותר גרוע - על מכנסי ג'ינס בגיזרת מכנסי רכיבה", איך זה שלא קמה מחאה ציבורית נגד שימוש יתר במוס לשיער וכיווץ הפוני לצורת שושנה? ההורים שלנו גדלו באחלה תקופה (שנות ה-60 וה-70). מה חטאנו שנפלנו על התקופה היחידה בהיסטוריה שאין מצב שיעשו לה רטרו (ולא, הניסיון הפתטי לקאמבק שנמשך בדיוק שבוע הוא לא קאמבק).

גיל ההתבגרות הוא הכי כייפי. הבנות "מתפתחות", ערבי כיתה, שבע דקות בגן עדן (שנמשכו לפחות חצי שעה, אבל מי סופר), חשבון הופך לאלגברה ואפשר כבר להישאר ערים עד מאוחר ולראות שושלת. אבל כמי שנפל בגורלה להתבגר באייטיז, אני חייבת לציין שהיזכרון הדומיננטי שלי ושל רבים מחברי הוא הבגדים הבלתי אפשריים שלבשנו (תזכורת ניתן לקבל כל ערב בערוץ VH1 ). היום אנחנו יכולים כבר לצחוק על זה, אבל בואנ'ה, אז זה היה מפחיד!

אז אפשר להגיד שהיתה אז מן תמימות שהיום כבר אין. שבהפסקות שיחקנו גומי ו'חת שתיים שלוש דג מלוח' ולא ידענו מה זה מחשב ובטח שלא אינטרנט; ש"וואהם" ודוראן דוראן יותר עמוקים מבריטני ורוני; ששיא ההתרגשות היה לראות את קריסטל ואלקסיס הולכות מכות, לעומת הכמעט זיונים של חברי המורדים; שהיתה פחות אלימות וקראנו יותר ספרים; שאפשר היה ללכת לעשות קניות לשבת בשוק של יריחו - אבל הכל מתגמד לעומת העובדה המצערת שנראינו זוועה.

תודה לאל על חסדים קטנים - שנות השמונים הסתיימו בדיוק כשהחלו שנות התשעים, ובתקווה שהילדים שלנו ידעו לעמוד על שלהם ולהוקיע מהחברה אופנות מזעזעות, תספורות בלתי אפשריות ופופ.