הישרדות – גרסת היסודי

צלצול. יוצאים להפסקה. אני מסתכל ימינה ושמאלה ומנסה לבחור את המסלול הבטוח. אני עדיין מומחה בהתבוננות למרחק ואיתור ערסים מתנכלים פוטנציאליים (התמחות שפרנסה אותי במשך כמה שנים, בבגרותי). ככה זה היה בבית ספר יסודי אינטגרציה בלב רמת השרון, אמצע שנות השמונים.

את רוב הילדות העברתי בשכונה שקטה קרוב ל"קו התפר" במושבה, בין השכונות הוותיקות והצפוניות לשכונת קשי היום. הפערים היו די עצומים – ילדים שוכני וילות מול אלה שגרו במשהו שיותר דמה למחסן. ברוב המקרים האינטגרציה דווקא הצליחה. אני חציתי את הקווים באופן יומיומי לחברים בשכונה הידועה לשמצה ושיחקתי שם כדורגל. לרוב אפילו הרגשתי שם יותר בנוח מאשר במעוז הצפוני והסנובי. אבל מה, הערסים הכבדים תמיד הצליחו להכניס בי איזה פחד של יהודי גלותי הצועד בערים אנטישמיות. תמיד קצת כפוף, נזהר במילים ואפילו במקום ההימצאות. ערס אחד משועמם ואני חוטף מכות. סתם כי אני שם: אשכנזי, קצת לבנבן ודי נמוך.

הערסים היו ונשארו שבט מאוד משפחתי. מספיק שאמרת מילה לא ראויה לפספוס מכיתה ב' ותוך דקות באורח פלא כל הג'מעה מגיעה, האח הגדול שלו, הבן דוד וזה שמכיר את אחותו החורגת. וזה עוד היה לפני עידן הסלולרי, להזכירכם. גם אם היית מסוגל על אחד מהם במכות, לא היה לך סיכוי מול השבט. מזל שעוד לא היו אז פאוצ'ים מיוחדים לסכינים קפיציות בתיקי בית הספר.

הדרך לעבור עוד יום לימודים בשלום היתה מבוססת על השיטה העתיקה של כריתת בריתות הגנה. עשיית חברים מ"הצד השני" זיכתה אותי באיזה שהוא ביטוח נגד כיסוחים אקראיים. פתאום הייתי חצי בסדר, לא צפונבון הארד קור, משהו באמצע.

היום הכל נראה רחוק וטפשי, אבל עדיין יש קצת צלקות קטנות. לאחרונה חזרתי לגור במושבה, שהפכה בינתיים לעיר, ומדי פעם אני מזהה את חברי לספסל הלימודים. באחד הימים ראיתי את אחד הערסים הכבדים מהשכבה עובד על טרקטור בשיא החום. אני מחייך בפנים וחושב שסביר להניח שהוא אומנם עדיין מרוויח יותר ממני, אבל לי יש מזגן בעבודה.