12 שנות לימוד בבית הספר הגיעו לסיומן. ככל שהלך רגע הסיום והתקרב, עלה מפלס ההתרגשות בכיתות. ליד אולם ההתעמלות ניתן היה לראות את גברברי השכבה מתאמנים על ריקודי טקס הסיום עם בוגרות כיתת הספורט, ובחור עם שיער כחול וארוך משייף את נאום השכבה השנון, בו הוא מנתח את חיינו בבית הספר כטיול שנתי אחד ארוך, וחושף כמה כולם בעצם מאוד נהנו, למרות שניסו להבריז בכל הזדמנות.
טקס הסיום היה משעמם, למרות שכולם התלבשו במיטב מחלצותיהם וניסו לשוות לו אווירה חגיגית. כמה מחבריי אפילו העדיפו ללכת לאכול במהלכו חומוס, ורק בדרך נס הצליחו לגבור על הפקקים התל אביביים ולהגיע בזמן לסיומו. ההורים הנרגשים הגיעו, המנהלת נאמה, השיער הכחול אמר את דברו, כולם צחקו. אחר כך רקדו קצת, חיקו את המורה הזקן למתימטיקה, שיר סיום. הבנות החמיאו זו לזו על השמלות. הבנים החרימו עניבה מאבא, המגניבים קנו עניבה עם מיקי מאוס. שובבים.
מאז עברו שבע שנים, פחות או יותר, ואין שבוע שבית הספר לא עולה בשיחותיי עם חברים. אחרי הכל, זהו המקום בו בילינו יחד את מרבית זמננו. אין ספק שבתקופת בית הספר רכשתי ידע רב, אולם נראה לי שכל קשר בינו ובין המידע שהועבר לי בשיעורים מקרי בהחלט. כמו בתחומים נוספים רבים בחיינו, מהלימודים נותרנו, אני וחברי, וכנראה שרבים אחרים שסיימו י"ב כיתות, עם הרבה יותר תפאורה מאשר תוכן. ואיכשהו לא נראה לי שהיום זה אחרת.
בסופו של דבר, מה אנו לוקחים אתנו מבית הספר אחרי שהקדשנו לו את מיטב שנותינו? אם תנסו לחשוב כמה מאתנו יודעים היום לחשב קוסינוס, תגלו שיותר אנשים זוכרים כמה יחידות מתימטיקה לקחה הבחורה היפה בשכבה. רבים יזכרו שהם פגשו את המורה לספרות בהופעת רוק, אך לא את פרשנותו המזהירה (או המופרכת) לשיריו של יהודה עמיחי. בודדים הם האנשים שעדיין מסוגלים לטפס על חבל, מספרם קטן בוודאות מאלה שהספיקו לטפח כרס בירה מרשימה. האנשים שמכירים את טבלת היסודות בכימיה נעלמו בין אלה שעדיין יודעים לחקות את המבטא הרומני של המורה.
בית הספר כבר מזמן אינו מקום שמגיעים אליו כדי ללמוד. אנשים קמים מוקדם בבוקר, כדי לראות את חבריהם ולדבר אתם על מה שעשו מאז שנפרדו אתמול, או מאז ה- SMS האחרון. כשיסתיים השיעור האחרון, ילך כל אחד לביתו וינסה לצבור כמה שיותר סיפורים למחר, שיספיקו ליום הלימודים הארוך. הזיכרונות המרכזיים שלי מהמערכת שהיתה אמורה ללמד אותי חלק גדול ממה שאני יודע, אינם קשורים ולו במאום לדרכי מחשבה חדשות או לתגליות פורצות דרך. בזיכרוני נשארו דווקא תחרות הריצה בין הילד החדש לילד הכי מהיר בכיתה, הקנטות אינסופיות של הילד שגר בגבעתיים, ומשחקי תפקידים "חתרניים" עם חברי לשולחן הלימודים, למורת רוחו של המורה למחשבים. שלא לדבר על ההמון שהתדפק על דלתות תחנת הרדיו הבית ספרית ותבע לקפד את ראשינו בחצר הגדולה (תעודת הצטיינות לחופש הביטוי).
אחד מתפקידיו המרכזיים של בית הספר הוא להקנות לילדים ידע, שיאפשר להם עם סיומו, לבחור את עתידם ואת תחומי העניין שלהם באופן מושכל, ולא מתוך בורות או חוסר ברירה. הישגיו של התלמיד הישראלי בהבנת הנקרא, מדעים ומתימטיקה, מראים שגם אם מערכת החינוך משתדלת, הרי שהיא "אינה מממשת את מלוא הפוטנציאל" שלה. אפילו אם העדר משאבים הופך את בתי הספר לבייבי סיטר מאורגן על התלמידים, עד שההורים יחזרו מהעבודה (בהנחה שיש להם אחת כזו), חייבת להיות דרך טובה יותר לנצל את זמנם של הילדים. היום, כשמקורות המידע קיימים ואפשרות הגישה אליהם, כמו גם תפישת החינוך כולה, הם עניין של סדר עדיפויות. מדינה שמעונינת שראשים יהודים (או ערבים, או אחרים, אין טעם לתפוס ביטויים במילה) ימשיכו להמציא לה פטנטים, צריכה להיות מסוגלת לספק להם יותר מאשר את הסביבה לשליחת SMS לחבריהם.
כמה יחידות מתמטיקה לקחה הכוסית של השכבה?
שי מנדלסון
1.9.2004 / 11:55