מכתב למרגלית

כל חוויות היום הראשון ללימודים לא היו שוות כלום, אם לא המחנכת מרגלית. מרגלית, אימת התלמידים בבית הספר היסודי שלי (טוב, אולי חוץ מנעמה, שגם הטיחה בתלמידיה אמרות חז"ל על ימין ושמאל) היתה ידועה בתור קשוחה, כזאת שאצלה כבר לא משחקים. בכל זאת, כיתה ה' כבר...

החששות הכבדים, עד כמה שאני זוכרת, התגלו כמוצדקים כבר בשבוע הראשון. אין לי אפשרות לקבוע בוודאות האם היה זה רק שמה שהתהלך לפניה, או שאכן היתה קשוחה ביותר, אבל דבר אחד יאמר לזכותה: את הכתה המופרעת שלנו היא הצליחה לשתק. וזו היתה משימה לא קלה. ויותר מזה - היא אפילו הצליחה להחדיר משהו למוחותינו הלומי הכלור.

אבל הדבר הכי טוב שיצא ממרגלית, בניקוי דקות האימה והפחד, היה זה שלמדתי ללמוד. מה זאת אומרת? גם אני עדיין מנסה להבין, אבל זה בערך ככה: המשימה - לדעת יותר. זהו. הפועל "ללמוד" הפך מעוד שינון משמים של ווקבולארי באינגליש לחוויה. הכלל שהיא לימדה אותנו היה פשוט: צריך לדעת. תתעניין מספיק - תגלה הכל. ואם לא מעניין אותך מספיק, אז תתאמץ. אפילו תדמיין שזה מעניין. אני אסתכן במועמדות לתפקיד היורמית הכי גדולה בארץ, אבל זה עדיין הולך איתי. ואני יכולה להגיד בבטחה שלולא מרגלית, בחיים לא הייתי מגיעה לאוניברסיטה. בזכות העיקרון הזה אפילו הצלחתי לעבור קורס שיטות מחקר באוניברסיטה.

בזכות מרגלית, היום הראשון ללימודים, כל סוג של לימודים, השתנה לנצח. מסתם מפגש עם חברים, שזה בונוס בפני עצמו, הפך היום הזה לצעד ראשון בדרך ללימוד משהו חדש, שתמיד מלווה בפרפרים בבטן. וככה נתפס בעיני תפקיד מערכת החינוך גם היום.

אני יודעת שמה שהיה אז לא יחזור לעולם, כך גם מרגלית, אבל זו המורה שהייתי רוצה שתחנך את הילדים שלי. זו שתגרום להם להתעניין, שתדרוש מהם השקעה וחשיבה. כי ביצפר בשבילי זה לא רק הזיכרון של ההפסקה עם החברים, אלא גם הגילוי הזה שגילתה ילדה בכיתה ה' ביום הראשון של הלימודים.