המתיקות שבחווית האמונה

בס"ד

כמה דקות לפני שנכנסתי לאולפן התקשרו המפיקים.
"יש מישהו על ידך?"
"לא, אני לבד"
"טוב מאוד, עכשיו תקשיב: אף מילה על מסרים רוחניים, אהבה ואחדות בעם ישראל..."
"למה לא?"
"דבר על זה שזה סרט כיפי ומצחיק, אל תהיה כבד. אתה רוצה ת'חילונים או לא?"
"רוצה"
"אז זהו, תבין, קיץ, אנשים מחפשים סבבה, מזגן, זה הכל. אנחנו מדברים איתך מניסיון"
הם קולנוענים ותיקים, המפיקים שלי. כל אחד מהם שרף לפחות בית אחד בשביל סרט. אנשים שעבר עליהם מה שעבר.
נכנסתי לאולפן מתוח כמו קפיץ. המראיין היה עויין. מההתחלה הוא חיפש אותי.
"אתה מיסיונר? באת לעשות נפשות"
"זה סרט כיפי, מצחיק...", דיקלמתי.
"הבמאי חילוני, היו ביניכם עימותים? מחלוקות?"
"מה פתאום, כל הזמן צחקנו, הוא עשה אצלנו שבת עם המשפחה"
"ואתם אצלו?"
הופה.
יצאתי חיוור ומזיע.
אשתי ראתה אצל אמא שלה, עם אמא שלה. חטפתי סלולרי מאחד הטכנאים.
"אשתי, איך הייתי?"
"עשר! גם אמא שלי אמרה"
מהטון הבנתי שהייתי על הפנים. הטלפון הבא הגיע מהמפיק.
"היה רע מאוד, נכון?", הקדמתי
"היה טוב וטוב שהיה. אנחנו צריכים לדבר"
המפיק נשמע רחוק ואפרפר. מדוכדך נכנסתי למונית ועליתי לירושלים.
"אתה מהסרט של הדוסים?", ככה הנהג מונית.
"כן, אני מהסרט"
"תן להם בראש, אחי. כל הכבוד, תחזיר את כולם בתשובה"
"זה סרט כיפי", מלמלתי, "ים צחוקים, ים..."
נרדמתי.
כשנכנסתי לבית כולם ישנו. היה ריח של טהרה. רציתי לישון. בסוף הערתי אותה.
"תגידי לי את האמת, מה היתה הבעיה? תגדירי לי"
"אני חושבת שהיית טוב, היית עשר"
בשביל שלום בית האישה מוכנה לשקר לי בפרצוף.
"ואמא שלך?"
האשה שתקה.
"אתה רוצה לדעת מה אמא שלי אמרה?"
"כן"
"אז אני אגיד לך"
הפסקתי לנשום, עיני התרוצצו באי שקט.
"מה אמרה אמא שלך?", לאטתי.
"היא אמרה שלא היית אתה, שהיא לא הכירה אותך. אתה יודע, במילים שלה, אבל זה היה הרעיון"
"ובמילים שלה?"
"שנראית מזוייף"
"מזוייף, זה מה שהיא אמרה?"
"כן, אבל אני חושבת שהיית עשר"
כן, בטח, חשבתי לעצמי. שתיים עשרה.
התיישבתי בכורסא. כל האוויר יצא ממני בבת אחת. האשה חזרה לישון.
בשביל מה הייתי צריך את כל זה, מה היה לי רע?
נזכרתי בימים הטובים. מכניס את הראש לגמרא בבוקר, מרים אותו בערב. מואר, שמח, ידידותי לסביבה.
השכן התחיל תיקון חצות. הוא בוכה על חורבן הבית. גם אני בוכה. סרט רציתי לעשות. סרט חיי עולם מול חיי שעה.
נרדמתי.
הטלפון הראשון בבוקר היה מהיחסי ציבור.
"כתבת?"
"מה כתבתי?"
"שלוש מאות מילה לעיתון, מה קורה איתך?"
"לא כתבתי"
"אתה מטורף? יהרגו אותנו, העיתון יורד לדפוס"
"עוד לא התפללתי. אני הולך להתפלל"
"כמה זמן?"
"שעה וחצי"
"שעה וחצי זה המון זמן. אין משהו יותר מהיר?"
"אני גם רוצה ללכת למקווה..."
"אתה השתגעת? זה עיתון גדול ועצבני. אם נרגיז אותם – גם ת'כתבה הגדולה יעיפו לנו. עזוב מקווה, שב לכתוב ואל תשכח: תכתוב קליל. אתה רוצה ת'חילונים או לא?"
רוצה, רוצה.
חזרתי מהתפילה עצבני.
ישבתי לכתוב.
אחי החילונים, עשיתי את הסרט הזה כי רציתי להוריד את המפלס הבלתי נסבל של שנאה וכעס שיש בינינו.
רציתי לתאר את המתיקות שיש בחווית האמונה.
רציתי שתראו שאנשים מאמינים הם בדיוק כמוכם: אוהבים, שונאים, צוחקים, בוכים, נכשלים...
רציתי שתראו שאפשר לדבר עם בורא עולם כמו חבר טוב
שלחזור בתשובה זה לא פיקניק וים צחוקים... ים
שיקפצו המפיקים.